@$%$&*^%@!%$#^*(%$^

                                           "יש אנשים שאינם יכולים להיות במקום הזה, צהוב להם מדי.

                                                                  שקט שאפשר להשתגע...

                                      יש אנשים שאלוהים גדול עליהם במדבר הזה- המפחיד, המשתק.

                                        אנשים נבהלים כשהם שומעים את הכוכבים בלילות מדבריים.

                                 אבל יש אנשים שנדבקים לשקט הזה ואינם יכולים לשוב ולהיפרד ממנו.

                                                                    אלה נשארים כאן."

ידעתי את זה, ידעתי שאני רוצה את זה, שאני מאוהבת במקום הזה, בהרים החומים האלה, בצלילי האבנים, בחולות, ברוח החמה, באווירה של שישי בצהריים.

וזה הבית החדש שלי.

עובדה.

עד דצמבר 2012.

וזה לא היה קל, ממש לא.

ים אמר לנו שאין דבר כזה קשה, יש לא קל. וזה יישאר חרוט לי בראש.

ואני גאה בעצמי שלא נדבקתי, שלא הושפעתי, שהחזקתי מעמד.

 ומספיק לי ברגע ההוא כשהיא קלטה את זה, כשסיפרתי על האזעקות ועל הריצה לממ"ד, ועל הגראדים שנפלו ליד הבית.

היא הייתה בשוק. בהלם מעצמה. ולקח לה זמן לעכל את זה.

לעכל את זה שהיא חיה בבועה. ובסוף זה קרה. היא מודה, וזה עצוב מאוד.

יום ראשון אני מתחילה מחדש. את הדבר האמיתי. ואני רוצה להיות בזה כ"כ.

(ובתוכי תוכי אני לא מסתירה זאת, אני שמחה שאזכה לראות אותו שוב ושוב בבסיס, כי הימים בתורנות מטבח היו הטובים ביותר בקורס)