מאמינה במדיטציות ובכתיבה אף יותר...

את לא שונאת אותה.

את מקנאת בה, גם אם קשה לך להודות בכך.

לא כי היא כזאת חכמה, ולא כי היא יפה. ולא כי היא בוגרת ואת לא.

את מעריכה את עצמך על מי שאת. יש לך הערכה עצמית. יש לך ביטחון עצמי. אפילו דיי גבוה.

את לא שונאת אותה. את מקנאת בה, מאוד קשה לך להודות.

אבל את אוהבת אותה מאוד. באמת.

את מקנאת בה כי אוהבים אותה-אוהבים אותה באמת.

יש לה חבר, שאוהב אותה, כ"כ אוהב אותה.

לפעמים את חושבת שהיית רוצה שהחבר שלך יהיה כמוהו.

אבל הוא שפוט שלה והיא מתנהגת אליו כמו אל סחבה בתוך דלי וחומר ניקוי שאמור להיות לשטיפת הבית, אך בדלי שהיא מכניסה אותו יש רק רעל.

הוא בא לשישי, לאכול ארוחת ערב, והוא האיש סודות שלך. ככה את קוראת לו. כי את ממש אוהבת אותו,בתור החבר של אחותך.

יש לה חבר שהוא עושה הכל בשבילה, הגיע הזמן כבר לקנות לו מגבעת שכתובה עליו "TAXI"..

קונה לה פרחים ליום האהבה וכותב לה מילות אהבה.

ומשקרת לשני החברים האלה שלה. וזה מה שמעצבן אותך אצלה.

לוקח ומחזיר אותה רק לאן שהיא רוצה. את לא שונאת אותה כי אין לה מצפון. את לא שונאת אותה כי לא אכפת לה מאנשים.ולא כי היא חושבת רק על צרכיה. 

את לא שונאת אותה על זה שהיא מתנהגת אלייך כ"כ רע.

את לא שונאת אותה על זה שהיא אגואיסטית או חושבת אך ורק על עצמה.כי את יודעת שהיא כזאת ושהיא לא תשתנה.

את לפעמים רוצה לצעוק עלייה אבל את לא יכולה, כי יש לך כבוד אליה כי היא בן אדם כ"כ חשוב עבורך. וכ"כ קרובה פיזית ונפשית לליבך. לפעמים אני שומעת את הלב שלך בוכה בלילה כאשר הוא לא מצליח להירדם מחמאת הדמעות שנספגו בתוך עצמן מספר פעמים

מתוך עצבותו ענייך כבר נחלשו, אך עדיין פועם וממשיך להתבונן ולספוג עוד השפלות מצידה.

לוקחת לך בגדים ומשאירה אותם אצלה. אבל זה לא חשוב. מעצבן אותך שהיא לא מחזירה, או לפחות מבקשת. אבל זה גם לא חשוב. יותר מעצבן אותך שהיא אומרת שהם לא אצלה, משקרת. למרות שהיא מודעת לבדיקה שלך בארון שלה. והיא יודעת שאת בטוחה שהם אצלה. גם כשהיא יודעת שחיפשת אצלה בארון וראית אותם שם. למרות שהיא יודעת שהשארת אותם שם ורצית לראות אם היא ממשיכה לשקר. את שונאת שהיא עושה את זה.

את לא שונאת אותה, את שונאת את ההתנהגות שלה.

את שונאת את ההתנהגות הזאת שלה, בכל מיני מקרים.

תמיד כשיש לנו תקופות של אחווה ביחד.אתן יושבות בסלון, רואות סדרות בערוץ שלוש, ואתן יושבות ביחד. ולפעמים בתקופות האלו את תמיד אומרת לעצמך, כמה טוב שיש לך הזדמנויות סוף סוף להגיד לה שאת אוהבת אותה. אבל תמיד פתאום מגיעה השעה לנפץ את החלום הזה.

והיא תבקש ממך להביא משהו מהמטבח, אולי איזה כוס מים. אין בעיה להביא כוס מים, כולה כוס מים..

אבל, לא. זה לא רק זה.. היא לא יכולה להביא לעצמה?! מה את שפוטה שלה? שתיכן יושבות ביחד, היא רוצה מים, שתלך תביא לה, למה שאת תקומי? שתפספסי חלק מהסדרה..במיוחד את המתח..

אבל, את כמו תמיד.. את סולחת, כי זה מה שאת יודעת לעשות. ואת נכנעת לה כל פעם מחדש. ואת מסכנת את עצמך, ...(ומפסידה את המתח שהסדרה) והולכת להביא לה כוס מים. אבל אז היא גם לא אומרת תודה, ואפילו מתקשה לספר את המתח שקרה.

את לא שונאת את זה שהיא גרמה לך לפספס את המתח.

את לא שונאת אותה בגלל זה, את בכלל לא שונאת אותה.

את פשוט לא אוהבת את ההתנהגות הזאת שלה.

כי היא חושבת רק על עצמה. חושבת שאם האחות הגדולה הלכה, אז היא עכשיו "המלכה", היי!סליחה אם את מנפצת לה את האשליה את לא!

היא חושבת שאם האחות הגדולה הלכה, אז את השפוטה שלה עכשיו.

לפעמים את עוד אומרת לעצמך, כמה נורא שהאחות הגדולה הלכה, לפעמים את עוד רוצה שהיא תחזור למרות שאותה את גם לא ממש אוהבת, אחרי מה שהיא עשתה לך.

אבל אין לך בעיה. את לא ממש ילדה אהובה על כולם.

למרות כשיש להורים אורחים, תמיד מחמיאים לך, על איך שאת ממש יפה וכמה שאני אוכל להצליח בעולם הזוהר והדוגמניות. למרות שזה כלל לא משנה לך, וכמה שאת חושבת שעולם זה רדוד ומסוכן.

את לפעמים חושבת שאת שונאת את המשפחה שלך על זה שהם לא תמיד איתך, לא תמיד שם בשבילך.

ובגלל זה את התחלת לכתוב לעצמך, לספר לעצמך מה את עובדת,כאילו את לא יודעת מה את עוברת..

למי את מספרת את כל זה? מישהו מקשיב לך בכלל? למישהו אכפת ממך?

יש רגעים של תסכול..

שאת מסתכלת על עצמך בגועל, את לא מכירה את עצמך בכלל

את לא יודעת כבר את מי את אוהבת

את שונאת את עצמך ולא יודעת למה.

ולא רק את עצמך את שונאת את שונאת את כולם.אפילו את אלה שאת אוהבת.

אז אולי תגמרי עם זה וזהו. אבל את פחדנית מסריחה.

וחוץ מזה מי אמר שאחר-כך יהיה טוב יותר? ודבריה הרעים ממשיכים להגיע. דבר אחריי דבר.

אחריי דבר, אחרי דבר. רק מרתיעים אותך ומפילים אותך בפרגוד בין גהנום לבור קצת פחות שחור, אבל זה בעצם אותו דבר, אין לך כאן שום זכות בחירה בעולם הזה.

ואת מתחילה לחשוב שאולי מישהו עושה את זה בכוונה והכל נהייה רועש כ"כ.

החתולים שרבים מול הבית העט שמשפריץ דיו שחור על הדפים הלבנים, ומסנוורים אותך כ"כ עד שענייך נחלשות,למרות שהשעון שעל הקיר השחור הראה 3 ומנורת רחוב האירה דרך חלוני אלומת אור שנדלקת ונכבית עם כל פעימה שסופגת עוד טיפת דם שניתזת מהסכין שבידך.

הצעדים שנשמעו בחוץ של אנשים שמחים, אולי כי הם שיכורים והמזגן של השכנים לא היו כ"כ רועשים עד עכשיו. אפילו השקט כבר רועש, ובאוזנייך צלילים תמידים של עצבות וגופך החשוף זועק פחד.

וצלילים שכבר מכאיבים לך. את מרגישה כ"כ מכוערת, למרות שיש לך ביטחון עצמי שהוא דיי בעננים, רק שעכשיו יש ערפל ואת לא יודעת בדיוק לאיפה הביטחון נעלם, הערכה העצמית שלך ירדה עם הטיפות שבחוץ, שזולגות מהשמיים ומבשרות על סוף החורף, ויחד עם הרוח הנעימה שבחוץ גורמת לך להיות מאוד מבולבלת, למרות שאת צריכה להיות די שמחה שמגיע הקיץ, הריי את אוהבת את הקיץ, אבל זה לא חשוב עכשיו, את עצובה ושום רוח נעימה לא תשנה לך את הרגשות...

האיפור מרוח לך על הפרצוף שהיה יפה לפני שעה ונקרא פנים ולא אחרת.

את מרגישה כ"כ מכוערת למרות שרק לפני קצת יותר משעה קרקרו סביבך 5 בנים..

השיער שלך שהיה חלק עכשיו פרוע הכתפיות של הגופייה שלך שמוטות, את יושבת על הרצפה בחדר למרות שהמיטה פנויה. המגע של הרצפה הקרה בעור שלך עושה לך טוב משום מה. את מלוכלכת.לא אכפת לך ואת אפילו דיי אוהבת את זה.

מתמכרת ללכלוך שעלייך. נורא מאוחר. אבל גם זה לא מפריע לך.

הטוב שלאחרים עושה לך רע.

את מרגישה בדיוק כמו אותה אחת שאת לא ממש אוהבת..

את מרגישה פתאום כמוה- אגואיסטית, אולי את באמת כזאת?!

התחלת להרגיש ככה, רק בגלל שאת לא מעריכה את עצמך כמו שהיא מעריכה את עצמה.

את לא מאמינה שהיא ניסתה להתאבד. בעודה שומעת את הרוק הכבד באוזנייך.כי בעולם שבנוי מבני האדם המנסים לשרוד בכל מחיר, גם לפני 60-70 שנה בתקופת השואה.

את לא מבינה איך אפשר לשפוט את אלה שמחליטים למות..

ואיך תמיד בתקופות הכואבות שלך, רגעי התסכול שלך, את תמיד בוחרת לכתוב שיר שמח, שיר על אושר , רצית לכתוב על שמחה.

השתוקקת שמישהו יקרא את שירייך וירגיש בתחילת התקווה שמסביבך

חשבת להניח לאנשים הרעים, למחשבות הנוראיות, על מוות וכאב. חשבת להרפות מן הרע ולנחות ישר לשדה נרקיסים וחרציות.

אבל איך תוכלי לכתוב שיר שמח, להחליף דיכאון ברגש רחוק.

אם את שירך את משרבטת בתוך עצב עמוק?! אז ישבת מול דף לבן ובידך עט עיפרון חשבת אולי לנסות להחליף את הבכי בצחוק הנחת את העיפרון והתחלת לכתוב ובעודך תמהה לקצת ליבך מדוע אם שיר שמח כותבת זולגות הדמעות על הלחי?!

את עדיין לא מבינה בעוד כשדמעת הדם מהזרוע זולגות לתומן עוד כאב וצער.

כמה שאת שונאת אותה, על זה שהילדות שבה טבועה בתוכה כ"כ עמוק.

ואת מקשיבה ומציית למחשבות שלה..

את עוד לפעמים בוכה על אחותך, שהלכה ועזבה אותך והשאירה אותך כאן לבד להתמודד עם האחים שמציקים. את בוכה. אבל את פתאום עוצרת. כי היא תמיד אומרת לך שאת מביכה אותה ואת..מפסיקה.

כדי שתרגיש בנוח ושכולם יאהבו רק אותה..

אולי לא נשאר עוד כלום חוץ מלציית לה ולתת לה אהבה!

ובך לא נשאר כלום חוץ מלאהוב אותה ולהיפגע שוב. להקשר אליה ולהיעזב שוב..

אבל את שומרת על הרצינות והאצילות. שנקבעה בך מההתחלה.

את מבולבלת ולא יודעת מה להרגיש...

גם אני...