מאמינה במדיטציות ובכתיבה אף יותר...

כשאני באה לקיבוץ.

תמיד אנחנו רק שנינו. אנחנו ביחד. אני ו"ההוא".

כאילו אני תמיד שם, כאילו תמיד אנחנו ביחד.

כשאני באה אנחנו הולכים ביחד לבריכה, שלובי ידיים חבוקי זרועות.

שוחים יחדיו, אפילו התחרינו בשחייה הלוך ושוב משחק ה"בריכות" - מי מגיע ראשון. תמיד ניצחת..

המנצח מזמין{פרי-שייק}!

תמיד הזמנת, לא כי תמיד ניצחת אלא כי אצלך זה מחיר לחבר, מפני שאתה גר בקיבוץ ואני לא.

אני סתם אורחת של איזו משפחה שגרה בקיבוץ. צריכה לשלם 2.50 שקל יותר.

שותים פרי-שייק, משפריצים אחד על השני, שטותניקים כאלו. שעושים המון שטויות.

שלא נותנים לכולם לחשוב שיפרידו בניינו. כאלו - בלתי נפרדים. כאלו- אמיתיים. 

תמיד שואלים אותו אם אנחנו חברים.

וכשאנחנו לא עונים הם כ"כ בטוחים שאנחנו מסתירים. זה לא ממש ככה. אנחנו לא מאוהבים. אנחנו..

הולכים ביחד בקיבוץ ברחבה ליד חדר האוכל.

שרוב האנשים כבר לא הולכים לשם הרבה, כי השכר עלה.

ומשם למועדון העגול, הגדול. שעושים שם תמיד את המסיבות.ממשיכים לטייל ברחבי הקיבוץ החם.

מטיילים בשבילים שבקיבוץ הליכת סרק, הליכת שווא, ויושבים על הדשא ליד איזה עץ זקן שאת סיפורו סיפרת לי מעל פעם אחת..

במרכז המדשאה היה תקוע איזה שלט שכתוב עליו "לא לדרוך על הדשא"

תמיד צחקת על האמירה שעל השלט. כשעברנו שם, שישבנו שם..

תמיד אמרת:"האיש שתקע את השלט, עבר על הפקודה הזו, הוא דרך על הדשא כשחזר. גם לי מותר.."

תמיד אמרתי לו שזה טיפשי. שזה ילדותי וקטנוני.

והוא ענה לי שככה הוא ובגלל זה אני תמיד איתו. זה מה שבאמת מושך אותי אליו. השטותניקיות שלו.

זה לא היה ממש ככה. אצלו משך אותי..

כשהייתי בתוך העגלה של הכביסה, הוא דחף אותי בירידה והתחלנו לצרוח כמו מפגרים.

היה חשוך ולא ראינו ממש במה אנחנו פוגעים עם העגלה. זוכרת את אלומות האור שחלפו לנו כ"כ מהר. נסענו כ"כ מהר. כדי להספיק למכבסה לפני שתיסגר.

כולי רעדתי מהמפגש של החריצים של השבילים עם גלגלי העגלה, שנשמעו כמו טרקטורון שלא מתניע.

"תעצור, תעצור! כואבת לי הבטן מרוב צחוק. כבר בא לי להקיא מרוב הסיבובים שכבר עשינו."

צעקתי לו והוא כמעט ולא שמע אותי מרוב שהרוח הייתה כ"כ מהירה ולא נתנה לאוזנינו להיות קשובות זו לזה. ורק הצליפה בנו חזק בפנים ונתנה לשיערי לנוע לאחור, לשוט לו בזרועות הרוח החמימה.ואתה אמרת כמה שאני יפה, כמה שהרוח אוהבת אותי, כמה היא עושה אותי יפה.כמה שאני יפה טבעית.

זה היה באמת מצחיק. כשהגענו למכבסה כדי לפנות את הכביסה, איך האיש של המכבסה צעק עלינו ואיך נכנסת לצרות בגללי.ובסוף תמיד, האשמת גם אותי.למרות שלא הכירו אותי שם ממש. אמרת שזאת אני.

אבל סלחתי לך.כי אני יודעת שלא יעשו לי כלום. ואולי כי זה מה שאני יודעת לעשות..

תמיד לוותר, תמיד לסלוח. תמיד לזרום..

אני זוכרת לפני שנתיים, כשהייתי דלוקה עלייך. הגעתי אלייך עם כמה מהחבר'ה שלנו.תמיד היינו בקבוצות, כאלו של 6- 7 חבר'ה, היינו מתארחים באיזה בית מתנחלים עד השעות הקטנות של הלילה. ההתנחלות הפעם הייתה אצלך בבית. הוריך לא היו אז הסכמת שכולם נבוא אלייך.

אני הייתי נקייה מבנים באותו יום. אני חיכיתי שבועות למפגש הזה בקיבוץ. הייתי פנויה בשבילך. אני סירבתי להמון בנים בצפון בשביל להיות פנויה לך. עם מצפון נקי, נקייה בשבילך.

אבל כשנכנסתי אלייך לחדר. אני כמעט בכיתי.

אני זוכרת עוד את הדמעה שהייתה לי בעיניים, שקיבלה פקודה שעדיין לא לרדת על הלחי הסמוקה.

עדיין לא לרדת. "תתאפקי, הוא לא שווה את זה.."

אתה לא היית ממש פנוי בשבילי...

למרות שרציתי לרוץ משם בלי שום ספק. לרוץ, לברוח ולא לחזור לעולם. ללכת למקום שבו לא אראה אתכם ביחד. למקום שבו לא אצטרך לסרב בשביל מישהו שלא עושה את אותו הדבר בשבילי. למרות שלא ביקשתי, ציפיתי שתעשה זאת בלי שאגיד. ציפיתי...

אני לא יודעת למה נשארתי.אבל שיחקתי אותה כאילו לא אכפת לי. כאילו לא אכפת לי שאחרת משחקת לו בשיער, כאילו לא אכפת לי שאחרת קוראת לו בכינוי שתמיד קראתי לו.

כאילו לא אכפת לי שהוא תפוס.

הדמעה נעלמה. העצב והאכזבה כיסו אותה. בלעה אותה והשאירה טעם מר בפה.

יצאנו לרחבה שליד חדר האוכל שהיה כבר סגור.

כמה ילדים מהחבר'ה שידעו קפוארה החלו להראות מה הם "שווים", מה הם יודעים ואיזה פעלולים חדשים הם מכירים. בין לבין, אני ראיתי את החברה של "ההוא" עליו. יושבת על בירכיו. וליבי נסדק כשראיתי שהם מתמזמזים ליד כולם. ליבי נשבר.

שמתי לב שלא היו לך את אותן הבעות הפנים כשהיית איתה. היית דיי רציני. ולא מצחיק כמו תמיד. לא צחקת מכל שטות שבדרך כלל אתה צוחק מהן מכל הלב.

אבל הסתתי את מבטי כדי לא לסבול וניסיתי לחייך כאילו אני מבסוטה שיש אנשים שיודעים קפוארה. ניסיתי לצחוק בגלל הנפילות של אחד מהחבר'ה שעשה תעלול קצת יותר מידי קשה ומסובך, ונפל.

פשוט ניסיתי לצחוק מכל הלב. אבל כמעט בכיתי. ובכל זאת מנגנון הדמעות אמר לי שאסור, שעדין אסור לבכות. לפחות לא עכשיו. לא לידו..

אחריי חבלות ואין ספור נפילות. התייאשו החבר'ה של הקפוארה. והטיבו לי כשבאו לשבת עימנו.

מצאנו בקבוק של קוקה קולה. אז שיחקנו "אמת או חובה" עם נשיקות.

בקבוק מסתובב, התנדנד בין הילדים, היו כמה נשיקות אחד עם השני- הרוב חברים.

הבקבוק התנדנד בני לבין חברה של "ההוא" כ"כ רציתי שזה יצא עליה.אבל לא. הבקבוק חייב להרוס אותי עד הטיפה האחרונה. לסובב עוד קצת את החץ שתקוע לי ממש בתוך הלב.

יצא לי להתנשק עם "ההוא". אני כ"כ לא רציתי שזה יקרה, בסיטואציה הזאת. אני קיללתי את הבקבוק על שנתן לי הזדמנות לא במקום לעשות משהו שצריך להיות מהלב ולא כחובה.

"מה את מתביישת?" שאלו אותי. ואני אמרתי שלא. שאני לא רוצה להתנשק עם מישהו שהוא לא חבר שלי.מישהו שהוא כמו אח בשבילי. מישהו שיש לו חברה...

החבר'ה המשיכו עם השאלות שלהם שנראו להם כ"כ פשוט.. ואני הייתי בשלי, סירבתי.

התייאשתי. הגשתי תנאי, קיוויתי שלא יסכימו לתנאי ובכך אלך משם. התנאי היה ללכת משם או להחליף משחק. העדיפו להשאיר שחקן איתם-{אותי} ולהחליף משחק. החליפו משחק. ל-"7 דקות בגן עדן". הלכנו למועדון העגול, הגדול. כדי לשחק.

ההליכה נתנה לי זמן לחשוב, על מה אני עושה, האם ללכת, הם הריי לא ישימו לב.המחשבות הרבות והזמן שאוזל לי כ"כ מהר התחילו לריב מכות. נשארתי עם התהיות והמחשבות בראש,ולכן ויתרתי על הרעיון ונשארתי, כמה גרוע זה יכול להיות?.

כולם יושבים במעגל, בקבוק מסתובב. יצא אותי. צפוי?

המשכתי עם המשחק ,שבו לא צריכים להתנשק.שבו אני יכולה ללכת ולהפסיק מתי שרק בא לי. לצאת ולהיכנס למשחק כשרק שמתחשק לי.

בנים עומדים בשורה. עניי קשורות וביד בזווית 90 מעלות נעה ימין ושמאל, כשאני רוצה אני יכולה להפסיק לנוע. בנים בנתיים מתחלפים עד שאני עוצרת את התזוזה של היד.בחרתי ילד- בעניים עצומות, מורידה את המטפחת.מגלה מי יצא.

בן שיצא לי, הולך איתי לחדר טמיר, סגור. ועושים כאוות נפשנו 7 דקות. אם פגעת בחבר שלך, הרווחת זמן להיות איתו לבד. אם לא- זה הזמן להכיר את אותו בן-אדם שיצא לך. יצא לי את "ההוא". צפוי לא?! אז לא ממש.

הלכנו לחדר ושתקתי. לא אמרתי מילה. ישבתי על הכיסא שבפינה ושתקתי. החדר היה מאובק כ"כ, ישן כזה.

"ציפיתי שאני יצא להיות איתך" הוא בא וחיבק אותי:"התגעגעתי אלייך".

נרתעתי. עניי תהו ופי שאל ללא הזהרה מוקדמת:"למה לא אמרת לי כלום כשהגעתי לבית שלך? שהתגעגעת, שחיכית לי.."

הוא ניסה להתחיל משפט.."אני.." קטעתי אותו :"רק אל תגיד שאתה מתגעגע, רק אל תגיד שחיכית לי.

כי אם היית מחכה לי לא היית עם החברה שלך עכשיו"

עניי התמלאו דמעות שנספגו בתוך עצמן. "הגעתי למצב שאני שונאת את עצמי רק כדי שתאהב אותי, כדי שתרצה בי ולא אחת אחרת. כדי שתעריך את מי שעומדת מולך היום. מישהי שחותכת לבנים בפנים,רק בשבילך.שאומרת שהיא מאוהבת מעל הראש, גם אם זה לא ממש נכון."קמתי מהכיסא.

"..מישהי שחושבת שיש רק בן אדם אחד שבאמת חשוב לה..." המשכתי.

דמעה זלגה.

אתה שתקת.. רציתי ללכת..כבר הייתי קרובה לדלת.

קולך צרוד, מלא כאב והתאבלות מצער. אמרת לי :"חכי,אני לא.."

"אתה לא מה?!" התפרצתי. לא יכולתי יותר. " לא שמח איתה כמו שאתה שמח איתי?אתה באמת נראה יותר זקן איתה. אתה לא מה? לא צוחק איתה מכל שטות? לא אומר לה כמה שהאמירה המטופשת שעל השלט היא אמירה ילדותית, אתה בטוח לא מזמין אותה לפרי- שייק אחריי שניצחת אותה בשחייה. אתם בכלל לא שוחים ביחד. אתה בטח לא מספר לה את הסיפור הישן על העץ הזקן עם הגזע המפוצל והרחב שליד המועדון העגול, הגדול. שבו עושים מסיבות. אתה בטח לא לקחת אותה בעגלה של הכביסה למכבסה.

ולא אמרת לה כמה היא יפה וכמה הרוח אוהבת אותה. ובטח שלא צעקו עלייך והאשמת אותה,היא בטח לא סירבה לבנים כדי להיות איתך." ליבי פעם בחוזקה, לא ידעתי בכלל מאיפה הגיע לי האומץ הזה פתאום. אולי כי סחבתי זאת הרבה זמן. אולי כי באמת הוא היה חשוב לי עד שהבנתי שזה מספיק לי, אולי כי באמת נפגעתי ממנו. אולי בכלל זה כי אני אוהבת אותו?

"..מקווה שאתה נהנה איתה כמה שיותר, מאשר נהנית איתי.

כי איתי אתה לא תתראה יותר,שיהיה לך בהצלחה בחיים. והלוואי שהיא תעדיף אחרים על פניך"

מחיתי עוד דמעה מבריקה שירדה לה בלי רשות.

"אני ציפיתי לך, שאהיה רק שלך, כבר תכננתי להיות רק שלך, שבועות אני מחכה למגע הקצר הזה רק בלחבק אותך, לפחות כידידים."

לא דיי בלהחדיר סכין לגב לא מוכן. אלא המשכתי לסובבה עוד ועוד..

"היא אף פעם לא תהיה כמוני. ולא מעט ממני. היא אף פעם לא חיכתה לך."

אלו ה-7 דקות הכי קשות שהיו לי בחיים. הכי כואבים שהיו לי. שהכי ניקו לי את הלב. הכי משמעותיות שלי, הכי משחררות..

"אני לא מבינה מה משך אותי אלייך, ומה כ"כ מצאתי בך שאין באחרים. אולי השטותניקיות שבך, הילדותיות שטבועה בך, אבל היא לא. היא איתך רק כי..עזוב, אני רק רוצה להגיד לך שלעולם לא אשכח איך הנחת לי להפסיד בשחייה.איך "דפקת" אותי והאשמת רק אותי במכבסה.

אבל בחיים. אל תחשוב שהיא תעשה איתך את אותן הצחוקים שהיו לנו ביחד."

פניתי את גבי אליו, גופי היה מופנה לדלת, ידי מונחת חרש על הידית החומה, המאובקת.

הסתתי מבט אחרון, קטן לעברך, שיישאר בזיכרון.ענייך נצצו, פנייך חיוורות, מהססות, מופתעות מהתגובה, מהרגש שנחתם כאן.מההר געש של הרגשות שלנו.

"..אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה. היא- זה ללילה. אני תמיד הייתי כאן. רק אל תתבלבל."

עניו בהקו:"תמיד היית כאן? את לא תישארי?" שאל.

חייכתי והנהנתי לתשובה שלילית וחתמתי: "היא ואתה, זה לא אנחנו..."