מאמינה במדיטציות ובכתיבה אף יותר...

אף פעם לא העזת להסתכל על עצמך במראה..

את לא מבינה את עצמך. לא מכירה בך. את לא בטוחה אם את רוצה להבין..לא בטוחה שאת רוצה להכיר.

את לא אוהבת אחרים, לא אוהבת אף אחד. את לא אוהבת את עצמך.את רק יודעת מה מצפים ומבקשים ממך כל הזמן. את חושבת "רק בקשות יש לאחרים! מה עם קצת בקשות ורצונות לעצמי?!"

כולם רק רוצים ורוצים, שואפים לשלמות עצמית, ואת? את לא רוצה בכלל אין לך יעדים בחיים, את לא מצפה לדַבר.אפילו לא לשלמות, לא לדַבר. את לא רוצה להגיע לאף מקום?אין לך חלום?

אבל אין לך אומץ לבקש מעצמך דבר. את סתם פחדנית מסריחה! אומרים שיש עליות לאחר מורדות. תמיד את בירידה וכל הזמן זה רק נופל ונופל יותר...ומי אמר שאחר כך יהיה טוב יותר?!מי המציא בכלל את המשפט הטיפשי הזה שכולם מאמינים בו? מיהו האופטימי הנצחי הזה?

ראשך מוקף שאלות, כאילו כרגע את בסרט מצויר וקיבלת מכה על הראש יש סביב ראשך מעגל של כוכבים. חששות אל העולם הבא. אל המטאור האבוד שמשוטט לו בחלל החדר.

את לא מצדיקה ואת גם לא מנסה,אך בכל זאת את רוצה לדעת למה אינך מבינה למה ואיך את מסוגלת להתנהג כך לאחרים ובך אף יותר, לפגוע באנשים שלא עשו לך רע. ולא כי את רעה ועושה זאת בכוונה. ובך!... אח....להרוס את גופך, להשפיל את דמותך. להרוס את חייך בגלל טעות אחת. בגלל מילים שהוא אמר.. בגלל מעשים שהוא עשה..ואת..הריי חייבת להרוס את עצמך ולרדת לשפל שבמדרגות..ועוד לחשוב שאת מקוללת, ושאף אחד לא אוהב אותך גם אם עברת את מה שעברת. את מתנחמת בזה שכולם אומרים לך שהכל יהיה בסדר, והוא יקבל את מה שמגיע לו..ואת מאמינה, כי את רוצה להאמין, נכון לעכשיו, פעם את לא רצית, את התמכרת לשחור שבחייך. לרע, לכאב, לסבל..זה שחור לא?!

את התמכרת לפגיעה ולהרס טוטלי של הנפש שלך, הטהורה. שפגעו בה כולם. פתחת את דלת נשמתך לאחרים, הזמנת את כולם להיכנס, הובלת אותם יד ביד על השטיח האדום הישר לליבך. ואת, כולך תמימה ונאיבית,לא היית מודעת לסביבה שלך. הריי איך תהיה מודעת לסביבה שלך,אם את אפילו לא מודעת לעצמך? איך יעריכו אותך כאשר אינך מעריכה את עצמך?

הכל עניין של מחשבה.ואין לך את זה, את לא מנסה, אפילו טיפ טיפה של ניסיון להצלחה..

את מאמינה לכל אחד שאומר לך משהו קטן. את מאמינה לכל אחד שאומר לך מקסימה. אבל לא אכפת לך להרגיש נחשקת לפעמים ואת אפילו די אוהבת את זה. אז למה את מצפה? יחשבו עלייך דברים, שאת כך, ואת כך. וזה מה שאוכל אותך בפנים, גם אם את לא מראה, זה פוצע אותך בפנים. עד לפני כמה חודשים את לא ידעת שזה באמת מזיק לך לבריאות, עד שהתחלת להתחבר לעצמך.

עד שהבנת שזה רק עניין של זמן להבין מה הולך בתוך נשמתך.

את היית כ"כ תמימה. אני חושבת על זה ואני עדיין לא מאמינה, איך התגברת..התבגרת..את קולטת?לי!! בין הידיים, אני זכיתי לראות אותך מתרוממת מהתהום שהיית בו.

מהשחור שהיית בו. ששרר סביבך שנים! את היית כלואה בתוך עולם משלך. אפור שחור כזה ומכווץ.

את היית כלואה, פצועה וחסרת אונים.

ואת התחלת לשמור שבתות, תחילה כי דיברת עם שכנה על אלוהים, על דת וזה קירב אותך ליהדות, לאלוהים..אפילו,דבר שמעולם לא הבנת, לא ידעת שזה קיים אצלך-את.  את- התקרבת לעצמך, משהו "אגדי"-משהו שהוא ממש לא צפוי, משהו שכולם חשבו שבסוף זה ייגמר רק במוות. משהו שאף אחד לא ציפה, ולא חלם בחלומות הטובים והכי וורודים שלו. זה באמת היה הזוי לצאת מן הבועה שנמצאת בה לתוך בועה בצבעי הקשת, צבעיים חיים פתאום. פתאום א ת  חיית לי מול עניי. מול המראה..אני ראיתי אותך בוגרת, ראיתי אותך נלחמת. בעצמך. בגופך במחלתך.

את התחלת לקרוא בקבלה, אנשים על פי שמות, על כוח האותיות שלהם, על זיווג וזוגיות על פי הקבלה. את הרגשת שונה. הרגשת מלאה. את "קראת אנשים" על פי חזות, על פי המראה שלהם. התחלת לקרוא בקלפים, שמות וחזות לא הספיק לך, רצית מעבר. משהו יותר רוחני משהו יותר עוזר וספציפי. אהבת והערך את עצמך. אולי אהבה זה לא כ"כ מתאים, אולי עדיין לא אהבת, אבל התחלת להעריך את היכולות שלך. אם לא אהבת את עצמך עדיין, לפחות הערכת את היכולת שלך.

החלו לצוץ להם רצונות בחייך, להגיע ליעדים מסוימים בחיים, לסיים את הבגרויות, להגיע לשנת שרות, לעשות צבא, אולי כמדריכה כלשהי, אולי כמד"סית (מדריכת ספורט) חשבת ללכת לכיוון החינוך, ללמוד במכללת "חדווה", לא הכל מומש, בינתיים, כלום לא מומש, אבל לפחות הצלחת להתחיל להעריך את היכולות שלך, שזה עמידה ויציבות על הקרקע, את התחלת להבין בקריאת מעגל אינדיאני שמראה שהצבע השחור הוא כלל לא מתסכל, לא מראה כלל עצב, כאב, אובדן או רוע. אלא להפך.

שחור זה ה-צבע. צבע של מודעות, צבע של שלום, חיוב, ואזהרה, אזהרה מפני עצמך, כדי להיות מודעת. אל עצמך, אל ה"אני" שבך. הריי אם לא תעריכי את עצמך, אף אחד לא יעשה זאת במקומך.

אף אחד לא חי איתך, את חיה עם עצמך.

תהיי שלמה עם מי שאת, שמך מפוזר יכול להיות בכל העולם, אך את אחת ויחידה אין עוד אחת כמוך, אופי כמו שלך,אין בכל העולם. ביקום. בגלקסיה.

התחלת להסתכל על עצמך במראה, התחלת להבין מי את,את מכירה את עצמך. את אוהבת את עצמך.

יש לך כעת חבר, משהו שאף פעם לא העזת לדבר עליו, לחשוב עליו כ"חבר".. את יודעת שהוא אוהב. את יודעת שאת אוהבת, את מסוגלת. את יכולה. עברת כ"כ הרבה בחייך, שאת יודעת בדיוק מה את רוצה. ולאן את רוצה להגיע. עדיין עם חתכים שהפכו קליל לצלקות מכוערות אך עדינות, את יודעת שפגעת בעצמך פיזית ועוד יותר נפשית, ליבך עדיין קרוע, את מנסה לכפר על מעשייך, ומאחה את השברים.

את התחלת לעשות מדיטציות כל לילה, כדי להגיע לשלווה שלך כל יום, להגיע לעצמך, לגעת בעצמך, להבין היכן מקור הכאב ולטפל בו. לא לנבור בו. אלא לרפא אותו ולזכור, לא לשכוח היכן היה קשה, ללמוד ממנו.

את יודעת שהיה קשה..ועד היום, את מסתכלת במראה ואני רואה את עצמי, עם דמעה שזולגת על הלחי.

ואני מוחה אותה כי אני יודעת שהסרתי מעליי עול שהיה מושא על גבי שנים, ולא הרפתי ממנו, מהעבר שלי. דמעתי מתוקה, דמעה של אושר, שהצלחתי להגיע אליי בעזרה שלי בלבד.

אני מבטיחה לעדכן את הבלוג בתדירות גבוהה יותר(: