8/2010
שולחן לאחד
שם הפאנפיק: שולחן לאחד.
שם המחברת: "Sue Bridehead".
שם המתרגמת: רוית.
קישור לפאנפיק המקורי: http://www.fictionalley.org/authors/sue_bridehead/TFO01.html
דירוג: PG-13.
ספויילרים: אין. נכתב בין הנסיך חצוי הדם ואוצרות המוות.
ז'אנר: רומנטיקה, הומור.
עידן: הוגוורטס פוסט.
שיפ: דראקו\ג'יני.
תקציר: חמש שנים לאחר סיום הוגוורטס, ג'יני היא מלצרת במסעדת יוקרה שבסמטת דאיגון. דראקו הוא לקוח קבוע, האוכל של כל יום חמישי בערב - ליד אותו שולחן מסויים, ששמור אך ורק לו.
וויתור זכויות: הפאנפיק הזה מבוסס על דמויות ומצבים שהודות לרולינג לא יכולתי לתרגם אותם (תודה לך רולינג!), הפאנפיק הוא לא מסחרי ולא מפר זכויות יוצרים.
תודות: תודה רבה לכותבת הפאנפיק המקסימה שנתתה לי אישור לתרגם, לבטא שלי, עומר, וכמו כן הרבה תודות לג'יי קיי רולינג, אשר יצרה את רוב הדמויות, את העולם הזה, וכל הקסם. :)
~~~~~~~~~~~~
חמש שנים לאחר סיום הוגוורטס, ג'יני היא מלצרת במסעדת יוקרה שבסמטת דאיגון. דראקו הוא לקוח קבוע, האוכל של כל יום חמישי בערב - ליד אותו שולחן מסויים, ששמור אך ורק לו.
מלצרית בעלת שיער כהה, שרשמה בקלסר שחור רשימת הזמנת מקומות מראש עימעמה את עינייה וזמזמה בהסכמה.
"מממ. הוא בא לכאן שוב הערב בשעה שמונה. מיאדך, זה יום חמישי. הערב הקבוע שלו."
במקום להסתכל למעלה כידי לראות מי או מה פלט את האמירה הזאת, המשיכה ג'יני לכתוב את מנות הערב המיוחדות על לוח הקיר.
"על מי את מדברת?" שאלה בחוסר עניין. ג'יני לא באמת הייתה מעוניינת באף אחד מה'קבועים', שרובם המכריע היו מבוגרים שמנמנים עם עור אדמדם, בתוך הפה שלהם בדרך כלל היה טחוב סיגר או משפט כלשהו על הנשים שלהם, וגם הוא, כמו הסיגר, היה מסריח.
פולט ציקצקה בלשונה ונאנחה. "את יודעת.. הוא." היא הניחה את הקלסר מול עינייה של ג'יני, והצביעה על שמו. "את רואה? בדיוק שם. דראקו מאלפוי, שעה שמונה, שולחן לאחד."
"אז מה?" הבעת פניה של ג'יני נראתה כאילו היא לקחה ביס ממשהו חמוץ.
"מה אז מה?" המלצרית, פולט, דפדפה בדפי הקלסר של השבועות הקודמים במהירות, וספרה, "זה ארבעה, חמישה, שישיה פעמיים ברציפות שבהם הוא בא לכאן באותו היום לאותו השולחן, שתמיד מגיעה לשם אותה המלצרית, האהובה עליו," היא הוספיה את המשפט האחרון בלחישה רכה ומשכנעת.
בשלב הזה, ג'יני הסתובבה מהלוח, היא הניחה את הגיר שלה ולעגה, "אני? אהובה עליו? את דפוקה? בשבוע שעבר שפכתי עליו כוס יין כשהוא קרא לי בשמות!"
"אני יודעת. הייתי שם." פולט הסתייגה, ולקחה כמה צעדים אחורה בחזרה למקומה בדוכן ליד דלת הכניסה והעמידה פנים שהיא קוראת את הקלסר, למרות שג'יני ידעה שהיא כבר קראה אותו מעל עשרים פעמיים, ופולט ידעה שג'יני ידעה זאת. פולט גיחכה לעצמה.
"על מה את מגחכת בדיוק?" ג'יני שאלה אותה בחשדנות.
"הו, ג'יני, לאחר שציפיתי בכם בשבוע שעבר... טוב, היית צריכה לראות איך הוא חייך כאשר את מילאת את הספל שלו. ותאמיני לי, אני בספק אם הוא חייך כי מילאת לו את הספל."
ג'יני הסתובבה בחזרה אל הלוח ואמרה כבדרך אגב, "אני לא חושבת ככה. הוא שונא אותי באותה המידה שאני שונאת אותו."
"זה לא נכון. אם זה היה נכון, אז למה הוא תמיד יושב בשולחן שלך?"
"כי אז אני צריכה לשרת אותו, כמובן, ואז יש לו לפחות לילה אחד בשבוע שבו הוא יכול להשפיל אותו. אני בטוחה שזו גולת הכותרת של היקום העלוב שלו!"
"לא," פולט פרצה בצחוק, "את מטומטמת טיפשה מספיק בכדי לשקר לעצמך!"
ג'יני גילגלה את עיניה כשפולט אמרה את השטות הזו. היא זרקה את מה שנשאר מהגיר אל הפח הקרוב והרימה מגש שהיה עמוס בצלחות וספלים מלוכלכים שעוד לא פינו אותם מהצהריים. פעם היא הייתה מעבירה בזהירות את שרביטה אל עבר כל ספל או צלחת מלוכלכת והם היו מרחפים מעצמם למטבח, עד שיום אחד היא הבינה שהם היו פוגעים בדרך בלקוחות והיא נאלצה להפסיק להשתמש בקסמים ולסחוב את המגשים בעצמה.
פולט באה בעקבות ג'יני למטבח, ועזרה לג'יני לרוקן את תכולת המגש אל תוך הכיורים שהיו בחלק האחורי של המטבח. ג'יני הביטה בפולט, "ובכן, אם את צודקת -וברור מאוד שאת לא- הוא יהיה מאוד מאוכזב הערב. אני מסיימת היום בשבע."
"את בטוחה? מא אפטון בדרך כלל לא נותן לאף אחד שני ערבים חופשיים ברציפות, ואת בהחלט אתמול חמקת החוצה מוקדם מן הרגיל," היא אמרה ונשמעה מעצבנת כמו הרמיוני גריינג'ר.
לרגע, ג'יני איבדה את הריכוז שלה, וכמעט איבדה שליטה על המגש שבו אחזה. "אתמול בלילה היה לי מקרה חירום!" היא התעקשה. פולט מלמלה לחש והמגש וכל תכולתו נתלו באוויר, ובהנפת שרביט הכיור היה מלא בכל הצלחות והספלים שעד לפני רגע היו באוויר.
"מר אפטון, אתה יודע כמה קשה זה לגרום לשישה אחים ולכל נשותיהם להגיע לאותו המקום בעת ובעונה אחת? ואני הבת היחידה, חייבת ללכת! אמא שלי תהיה בת 55 רק פעם אחת!"
הבוס שלה, מר אפטון, הביט בה במבט ציני ונשף בכבדות. "יהיה אשר יהיה, נוכחותך נדרשת כאן הערב. אחד מהלקוחות הכי טובים שלנו מגיע, והוא ביקש את השולחן הקבוע שלו."
"כן, כבר שמעתי על כך," היא ענתה, והעבירה מבט חד לעבר פולט, אשר הפנתה את מבטה במבוכה.
"וגם, אני לא חושבת שאני בכלל צריך להזכיר לך, הוא בשולחן שלך. עכשיו, או שתבחרי להתעלם מהמקרה עם הכוס יין ולתת לנו - לך, ולו - עוד הזדמנות. את חושבת שאת תוכלי להתמודד עם זה?"
"כן, אדוני," רטנה ג'יני. "אני פשוט לא רוצה." היא אמרה ועשתה את דרכה אל מחוץ למטבח, שירבבה את שפתיה ונראתה יותר כמו ילד בן חמש, מאשר אישה בת 23.
אחי שהיא עזבה, נחרה פולט וצחקקה בקול.
מר אפטון לעג לה. "אין לך איזו עבודה לעשות?" הוא שאל אותה ברוגז.
היא הסמיקה והשפילה את מבטה. "כן, אדוני."
הוא נעץ בג'יני מבט כשהיא עשתה את כל הדרך למטבח, כשהיא סוף סוף פתחה את דלת המבטח הוא צעק, "ווזילי! תזיזי את התחת הרזה שלך בחזרה לכאן! שכחת את המגש!"
* * * * *
מאוחר יותר באותו הערב, הבחינה פולט כי ג'יני הייתה קצת עצבנית. "מה קרה?" היא סיננה לעברה כשהיא הצטרפה אליה מאחורי הבר, וערבבה לעצמה כוס דרקון זנב. "יש לקוחות בכל מקום! עכשיו, תוציאי את המבט הזועף הזה מהפנים שלך ולכי לשולחן שלך!"
"אני לא יכולה - אני רותחת!"
חברתה לעבודה נחרה בלעג ואמרה, "ובכן, אני יכולה לראות את זה. אבל מה קרה?" היא התבוננה בג'יני וסובבה את גופה, "לשחרר קצת את המחוך שלך? הו, אלוהים, את כבר עשית את זה," היא סובבה אותה בחזרה, "את בהחלט שיחררת קצת מחשוף לצפייה!" אמרה בחיוך שובע רצון.
"את מוכנה בבקשה להפסיק?" היא נאנחה. "בסדר, אני בהחלט שיחררתי קצת את המחוך, אבל זו הייתה העצה של מר אפטון, אז שיחררתי קצת, והוא כישף את המחוך כך שאני לא אוכל להדק אותו יותר."
פולט בחנה אותה פעם נוספת. "טוב, זה בהחלט שיפור ניכח," היא אמרה בכנות, והרימה מגש לכתפה. במשיכת כתפיים וגיחוך קל, הוסיפה, "אולי זה יעזור לך הערב עם הטיפים. אה, תראי, הנה, עכשיו הגיע הלקוח האהוב עלייך." היא קרצה לה וירתה חיוך מרושע לעברה של ג'יני, "מזל טוב," ויצאה מהבר לפנות את כוסות הבירצפת.
"ערב טוב, ווזילי," הוא בירך אותה במקום לזעוף בה כפי שעשה כשהשניים למדו עוד בהוגוורטס. דראקו מאלפוי הביט בה, בהרמת סנטר, כפי שעשה תמיד.
ג'יני ניסתה למשוך את החוטים של המחוך בחוזקה כך שהוא לא יוכל לראות דרך המחשוף את חזייתה. אבל זה לא עזר לה. המחוך נשאר רופף.
טוב, לפחות זה לא לגמריי רופף, היא חשבה בהכרת תודה. ואז היא שאלה אותו בנימוס מאולץ, "השולחן הקבוע לאחר, מר מאלפוי?"
הוא הסיר את הכפפות שלו ומלמל, "זה תלוי. האם את לא עובדת היום?"
היא לא העזה לענות.
"תואלי ללכת אחריי," זה היה כל מה שאמרה.
כשתפריט בידה, הובילה ג'יני את דראקו אל אותו השולחן הקבוע. הוא תפס את מקומו והיא הניחה את התפריט לפניו. הוא הושיט את ידו לקחת ממנה, אך שילב את ידו סביב ידה והזרוע שלו, משכה אותה קרוב יותר אל השולחן. הוא חייך ולפתע הוא הבחין במחשוף.
מרלין, חשב וביקש לשרוף את התמונה הזו שבתוך הזיכרון שלו, אך זה הוחלף במהירות עם התמונה שבה ג'יני וויזלי שרועה על מיטתו ומזמינה אותו להצטרף אליה, רעמת השיער האדמוני שלה כיסתה את סדיניו הירוקים.
יפה.
הנוף היה טוב, טוב מאוד, והשאיר מעט מאוד מקום לדמיון. דגדוג של התרגשות בער בתוכו והוא לא יכל להתעלם מהמצב הקדמי של מכנסיו.
דראקו הרים את עיניו אל פניה, עיניה נפגשו בעיניו.
"אני אנסח את שאלתי שוב, את חייבת לעבוד היום כל הערב?" הוא חזר.
"אני אעשה כמיטב יכולתי - אדוני." היא הרפתה את ידה מאחיזתו, הזדקפה ושאלה מה הוא רוצה להזמין לשתות.
"יין. והפעם, אני מעדיף שהוא ישאר בתוך הכוס, אם לא אכפת לך."
ג'יני אמרה במתיקות, "אם לא תמתח עליי סטיגמה, תהיה בטוח שהיין ישאר בתוך הכוס." היא הסתובבה במהירות לעבר הבר כידי למלא את בקשתו.
כשחזרה, היא הניחה את הכוס על השולחן בזהירות.
"את רואה? זה לא כל כך קשה," הוא לגלג. הוא לגם לגימה ארוכה מהמשקה שלו ונאנח בזמן שהיא חיכתה, הנוצה בהיכון, מוכנה לרשום את את ההזמנה לארוחת הערב שלו. הוא נאנח בסיפוק וחייך. "וויזלי, תמיד אמרתי לך שאתה יכולה ללמוד נימוסים. את עובדת כאן כמה זמן? שבע, שמונה שנים? הייתי אומר שהעבודה כאן עשתה לך רק טוב."
"ארבע וחצי. ובשביל המידע, מאלפוי" היא ירקה, "היו לי נימוסים הרבה לפני שהתחלתי לעבוד כאן." הוא הביט בה בתשוקה, בעוד שהיא, רק חייכה אליו. "עכשיו, מה אתה תרצה להזמין לארוחת ערב... אדוני?"
דראקו שאל מהן התמחויות השף להיום, "צלע כבש על מרדניה פחמים." ענתה. הוא סירב, אך ביקש סלט קטן וכוס מרק. לא עבר זמן רב וההזמנה שלו הייתה על הצלחת. הוא ליקק את שפתיו בתגובה. הוא באמת לא יכול להחליט מה נראה יותר טוב בשלב זה - המנה שהוא הזמין, או המכשפה ששירתה אותו.
כל אותו זמן היא חשבה, אם אני יכולה לסיים את זה תוך 20 דקות אולי מר אפטון ירשה לי ללכת הביתה. לפחות יהיו לי טיפים, ממזר קטן, חשבה כאשר מר אפטון עבר ליד השולחן.
אחרי כוס היין השלישית שלו, דראקו הרגיש קצת יותר רגוע. הוא הפסיק עם העלבונות, ואף ניסה לנהל שיחת חולין מנומסת עם ג'יני מפעם לפעם.
כאשר הצלחות שלו היו כמעט ריקות, היא הציעה להסיר אותן מהשולחן. היא דחפה מגש מלא בקינוחים ומילא את שולחנו כדי לראות אם היא יכלה לפתות את השן המתוקה שלו. ככל שהוא יהיה יותר מרוצה, הטיפ יהיה יותר גבוהה, וכך גם מר אפטון, וגם, סיכוי גדול יותר שהיא תלך הביתה מוקדם יותר מהצפוי. ג'יני נאנחה, הייתי על הרגליים כל היום!, חשבה.
"האם תרצה עוד משהו, מר מאלפוי?" זה היה הזמן ללקק לו בשביל להקפיץ את סכום הטיפ שלה.
"לא." היא הלכה לכיוון המטבח, אבל אז הוא שוב דיבר. "את יודעת, וויזלי, חשבתי על כך ששנינו תמיד היינו אחד עם השני... את יודעת,"
היא התכווצה. אוי, מרלין. הוא מעוצבן.
"לפעמיים זה גורם לי לחשוב... אני מתכוון... את מכירה את יצירותיו של ויליאם שייקספיר?"
היא עצמה את עיניה לשבריר שנייה והנידה בראשה. "מה?" ג 'יני שאלה אותו בפליאה.
"לדבר יותר לאט? שששיייקקקססספפפיייררר," הוא אמר, כשאצבעו באוויר. "את יודע, המחזאי המוגל? כמובן, הוא מת כבר מאות שנים, אבל המחזאות שלו עדיין מפורסמים מאוד."
היא לא יכלה להתאפק. היא ידעה שזה לא הוגן. אבל היא הייתה חייבת לשאול.
"ובדיוק ממתי דראקו מאלפוי, הטהור דם, קורא משהו שנכתב על ידי.... מוגל?"
"הו, תרימי את הסנטר שלך מהריצפה. לסנייפ היו בערך את כל הסיפורים שלו. הוא נתן לי אותם, כאשר הוא, אה, את יודעת." הוא השתתק. "כשהוא מת."
"אני יודעת. ומה בדיוק אתה רוצה לספר לי לגביי שייקספיר?"
"הוא כתב מחזות." דראקו גיחך.
ג'יני שיערה שהיין בהחלט עושה את העבודה שלו. זה היה הכוס הרביעית, אולי אפילו חמישית.
הוא המשיך. "פשוט חשבתי איך היחסים שלנו הוא די כמו "מהומה על לא מאומה"."
"יש לנו מערכת יחסים? אתה ואני? והיא ניתנת להשוואה עם משהו של שייקספיר?" היא הייתה חייבת לצחוק; זו בטח הייתה אחת השיחות הכי מוזרות שהיו לה אי פעם.
"ובכן, כן. אנחנו קצת כמו הדמויות הראשיות. אני מעליב אותך, את מחזירה לי בחוצפה, כל אחד מאיתנו חושב שהוא יותר חכם מהשני."
ג 'יני הרימה גבה וחייכה אליו. "באמת? ומי הם הדמויות הראשיות?"
הוא הביט בה כאילו היא שאלה משהו מטופש לחלוטין. הוא אמר, "את יודעת, ביאטריס ובנדיקט הזה."
"ובכן, מכיוון שבאמת היית דיק, ככל שאני זוכרת, השם שלו בהחלט מתאים לך." הוא הביט בה, המום במקצת. היא שוב חייכה במתיקות, "האם זה הכל מאלפוי, או שתרצה עוד קינוח?"
(הערת המתרגמת: באנגלית כותבים Benedick, תקראי את הסיומת של השם כפי שכותבים אותו באנגלית וכך תביני למה הכותבת התכוונה. בעיה לתרגם. פרח, מה עושים?)
"עוד קינוח? לא, תודה. אני כבר שבע. אבל," הוא אמר, מסתכל על החזה שלה מלקק את שפתיו, "אני רוצה קצת גבינה יותר, אם לא אכפת לך. את יכולה בבקשה פשוט - להישען על השולחן עוד פעם?"
היא נאנחה והניחה את החשבון על השולחן ליד כפפותיו.
הוא תפס את ידה לפני שהספיקה להתרחק, לבסוף, לאחר שקיבל מספיק מהאומץ הנדרש, הוא אמר, "אולי בפעם הבאה, אני יכול שולחן לשניים?" היא הנהנה בחיוב.
"אה, ו-וויזלי? תרצי להצטרף אליי לארוחת ערב בחמישי הבא?"
היא הנהנה, מחייכת לעצמה, ולבסוף גיחכה. "לילה טוב, מר מאלפוי. נתראה בשבוע הבא."
~
סוף .
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קאלה סנייפ