בבלוג יופיעו פאנפיקים וסיפורים פרי-דימיוני, רובם בפאנדום הארי פוטר כמובן.

שם: My Name is LOVE (לאלו שהיגרו מקזחסטן- בתרגום חופשי כמובן: שמי הוא אהבה)
שם הכותבת: אלכסנדרה (הלורד בקינגהאם)
בטא: ליאור (ל' האות המעופפת!)
שיפ: סריוס בלק\הרמיוני גריינג'יר
פאנדום: המומינים. סתם, הארי פוטר

דירוג: PG-13 \ R

תודות: אני חייבת להודות לאיימי, אריקה, ג'סיקה, ניקול, ולכל שאר בנות הפורום, שנתנו לי השארה לפרקים (:

וויתור זכויות: הדמויות המוזכרות בפיק הזה אינן שלי, בגלל שאם הן היו שלי, תאמינו לי שהייתי עושה מהן הרבה יותר כסף.  

פרק ראשון- תשובות מועטות

באמצעו של עוד שיעור שיקויים, נכנסה פרופסור מקגונגל לכיתה.
"אני מבקשת שמר פוטר יתלווה אליי."
הרמיוני הביטה בהארי, שישב לצידה, במבט חסר אונים אשר מבקש תשובות. הארי לא ידע מה לעשות, והוא גם לא הראה שום תנועה שפירשה שהוא מתכוון לקום ממקומו.
"למען השם, הארי! עשה מה שאומרים לך!" לחשה לו הרמיוני בבהילות.
"הרמיוני, את יודעת שלא עשיתי כלום!" לחש לה בחזרה.
"בוודאי שאני יודעת שלא עשית כלום!" לחשה בנימה אופטימית יותר. הארי קם ממקומו והתקדם אל דלת הכניסה, היכן שחיכתה לו פרופסור מקגונגל. דאגתה של הרמיוני להארי נראתה על פניה ברגע שהלכו משם.

"גריינג'ר, אני ממליץ לך לא להתגרות בי, הרי, מבין שנינו, אני –"
סנייפ קטע את דבריו.
"אני דורש מכולכם לשבת. חמש נקודות מגריפינדור, העלמה גריינג'ר, שבי מיד במקו –"
"אבל גם מאלפוי עמד!"
"ועכשיו עשר נקודות נוספות מגריפינדור, בשל חוצפתה של העלמה גריינג'ר לענות לי". זעמו של סנייפ התגבר. בינתיים, מאלפוי הביט בה בעיניים משועשעות.
"אבל, פרופסור! אתה ראית גם את מאלפוי עומד!" גם הרמיוני זעמה. את כל הציפייה להסבר מהארי, שעוד לא חזר, הוציאה הרמיוני בכעס שהדחיקה כל אותו היום.
"זהו זה, עונש, אצלי במשרד, בסוף השיעור", קבע סנייפ ברוע.
בהמשך השיעור, סנייפ הפגין כלפי התלמידים ארשת רצינית יותר מבעבר, והרמיוני אף הצליחה להבחין כמה מתוח הוא היה.

בסוף השיעור, שהרמיוני לא הייתה מרוכזת בו כלל וכלל, פרופסור סנייפ הטיל עליה, כעונש, לנקות שלושים ושבע קדרות, ללא קסם.
מלוכלכות ככל שיהיו, הרמיוני הצליחה לנקות אותן עם קצת יזע ומאמץ. היא עלתה למשרדו של סנייפ כדי להודיע לו חגיגית שזה עתה גמרה לנקות את הקדרות.
אך הוא לא היה שם.
הרמיוני סקרה את החדר. הוא היה חנוק. החלון היה סגור, וספק אם בכלל נפתח אי פעם, בכל משך התגוררותו של סנייפ במשרד.
היא הבחינה במבחנה קטנה וסגורה השמוטה על שולחנו. ‏המבחנה הייתה מלאה עד גדותיה בנוזל ענברי שקוף. היא בחנה את השתקפות הזכוכיות המעורפלת (האם הערפל רק בדמיונה?) אל מול מנורת הפלורסנט הגוססת שבמשרדו של סנייפ. הרמיוני הגניבה את המבחנה לתוך כיס הגלימה שלה.
"מה את עושה כאן?" נשמע קול גברי מאחוריה. הרמיוני הסתובבה במהירות ומצאה את עצמה עומדת מול סנייפ.
"עליתי לכאן בשביל להודיע לך שסיימתי -"
"הנה, הודעת לי. את רשאית ללכת", קטע אותה במהירות.
'סנייפ שונא שחדרו לו לפרטיות', הבחינה הרמיוני ע"פ נימת קולו.
"כן, טוב... להתראות", אמרה לו ועלתה במהירות למגדל גריפינדור.


בארוחת הערב היו הארי והרמיוני שקטים מתמיד, ורון שם לב לכך.
"מה קרה לשניכם?" שאל בחשדנות.
"כלום", אמרה הרמיוני ומשכה בכתפיה. רון הביט בהם, מבולבל, וחזר לאכול את העוף שלו.
"הארי?" ניסה רון.
"מה?"
"מה פרופסור מקגונגל רצתה ממך כשהיא הוציאה אותך, לכל היום?"
"שום דבר מיוחד..." התחמק הארי, ורון שוב חזר לאכול מצלחתו.
"שניכם מסתירים ממני משהו!" אמר רון בכעס לאחר שלא קיבל את התשובות שאליהן ציפה.
השניים שתקו.

כל הערב ניסתה הרמיוני להתחמק מהארי ומרון כדי לנסות לבדוק בחדרה מהו השיקוי הזה. בשעה עשר כאשר הודיעה שהיא עייפה ולדעתה כדאי לה ללכת לישון בזה הרגע, השניים אחלו לה לילה טוב, והיא עלתה לחדרה.

הרמיוני הוציאה את המבחנה מהתיק המרופט והישן שלה, מקווה שהיא לא נשברה בין הספרים העבים שלה.
הרמיוני עשתה באותו הרגע מעשה שלא חשבה שתעשה. היא פתחה את הפקק שאטם את המבחנה, ולגמה ממנה ארוכות, מפחדת במקצת שזה יגרום לשינוי פתאומי.
אבל היא הייתה בטוחה בעצמה, וידעה שזה לא יקרה... אחרי הכל, הפרופסור לא היה משאיר חומר מסוכן ללא השגחה, נכון?

הטעם היה מר, והפך למתוק, נמס בפה... ושוב מר. קופצני.
טעם של עוד...
טעם טעים...
טעם ממכר...
היא גמרה את תכולת המבחנה בעצב, מקווה שנשארה עוד טיפה אחת.
החדר הפך שחור לפתע.
היא שמטה את המבחנה, וקול נפץ נשמע. רגליה נעו ממקום למקום, כאילו מעצמן, מקוות שלא יתקלו בזכוכיות שעל הרצפה.
`אז... אני עיוורת?` העירה לעצמה במחשבותיה החלולות בציניות, מקווה ששום דבר רע לא נגרם עקב המעשה חסר האחריות.