"נו בואי מהר!"
התעצלתי לקום מהדשא שמתחת לעץ הגדול בחצר בית הספר. "אין לי כוח, אחר כך..."
"לא, עכשיו", דין ניסה למשוך אותי. כמובן שהוא היה יותר חזק ממני וכל התנגדות לא הועילה.
החצר המתה אדם, ילדים מהחטיבה התחתונה שיחקו בכדור (שדמיינתי אותו תמיד עף לראש שלי), חבריי לשכבה עסקו בעישון בנקודה המועדפת עליהם, אבל אני תמיד התבודדתי עם דין בנקודת הדשא הכמעט יחידה בכל חצר בית הספר.
דין ואני ביחד כבר חצי שנה. הוא הגיע אלינו בתחילת שנת כיתה י"ב, עבר הנה מהצפון. בהתחלה הוא היה כ"כ שקט שלא הרגשנו שיש מישהו חדש בכיתה, אך לאט לאט הוא התחיל לדבר עם כולנו והשתלב בחברה בקלות.
חודשיים וחצי לאחר הגעתו, התחלנו לצאת. בהתחלה לא חשבתי שזה יחזיק מעמד, אבל הוא היה מקסים ונראה לא רע בכלל. והנה אנחנו עכשיו, חצי שנה אחר כך, לקראת סיום הלימודים.
דין סחב אותי לנקודה דיי מבודדת. עד שהגענו לשם הספקתי להתעצבן.
"נו, מה?!"
הוא הנחית נשיקה על שפתיי, חייך ופנה לחטט בתיק שהיה רפוי על כתפו. הוא הוציא משם אבן חלקה והושיט לי אותה.
האבן הייתה בצורת לב, עליה היה חרוט בכתב עגול ויפה "אני אוהב אותך".
הכעס נעלם בשניה וחיוך רחב הופיע על פניי. קפצתי עליו וחיבקתי אותו בחוזקה ושמעתי את הצחקוק שלו באוזני, הבל פיו מעביר בי צמרמורת.
זזתי מעט אחורה כדי להסתכל לו בתוך העיניים. "איזה מזל שבאת לכאן. בלעדיך הכל היה שונה."
הוא צחקק שוב. "בלעדייך אני הייתי שונה."
-
ישבתי בחדרי בצהריי שבת כשדין נכנס, התפרש על המקום הפנוי שנשאר על המיטה ועצם את עיניו. הוא נראה מאד עייף.
"הכל בסדר?" שאלתי.
"כמובן", ענה קצרות, לא פוקח את עיניו.
הבטתי למשך שתיקה ארוכה.
לפתע הוא פקח את עיניו ומבטו קדח בי.
"ליאן, אני נוסע לכמה ימים עם המשפחה שלי... לצפון. לבקר משפחה את יודעת."
"שוב?" שאלתי בייאוש. כל חודש הוא נוסע לכמה ימים. כל חודש זה הופך להיות קשה יותר.
"כן... שוב, אבל אני אחזור בבוקר של הנשף, אל תדאגי", הבזיק לי חיוך. "אבל אני נוסע רק מחר בבוקר."
"אז... יש לי רעיון."
-
את הזמנים הכי יפים שלנו בילינו בחולות שמעט מרוחקות מהעיר. שם הייתה הנשיקה הראשונה שלנו, בערב עם חברים.
לשם הוא לקח אותי כשמלאו לקשר שלנו 3 חודשים, הפתיע אותי שם עם נרות ודברים מתוקים.
ואני... אהבתי ללכת לשם גם לבד. המקום השקט שלי.
הייתי הולכת לשם לחשוב, לשבת, להביט מסביב.
הרגשתי בטוחה שם, למרות כל חיות הבר. היו כמה פעמים שנכנסתי לשם בלילה לבד.
לשם לקחתי אותו ביום שבת לפני הנסיעה. שבת לאחר מכן, עתיד להתקיים הנשף שלנו.
ישבנו שם שעות, דיברנו, שתקנו, אהבנו. תמיד שם שנינו הרגשנו חופשיים, בלי עיניים של משפחה או חברים עלינו, בוחנים מה אנחנו עושים.
דין היה הבחור הראשון שנקשרתי אליו ככה. ובאמת התאהבתי בו.
כל כך אהבתי אותו, שהייתי מוכנה לעשות הכל בשבילו.
הכל.
-
בראשון בבוקר התייצבתי מול ביתו, לפני שהלכתי לבית הספר, כדי לומר לו שלום.
הוא נראה עייף ותשוש מתמיד. ליטפתי את פניו "אני אתגעגע אליך כל כך" לחשתי לו, מתביישת מהוריו שהיו בקרבת מקום.
"גם אני אלייך", ענה בלחישה. "תבטיחי לי שתשמרי על עצמך. אל תלכי לחולות בלעדיי, אני לא אוהב לחשוב עלייך שם לבד ולא מוגנת."
לא זכרתי שסיפרתי לו שהלכתי לשם לבד. זה אף פעם לא נראה לי חשוב מידי. רק חייכתי אליו ונצרתי את הרגעים האלה, להיזכר בריח שלו עד הפעם הבאה שאפגוש אותו.
לאחר כמה דקות הוא והוריו נכנסו לג'יפ ונסעו. הוא נופף לי לשלום, כאב בעיניו, לבטח משקף את הכאב שלי.
-
השבוע הזדחל לו באיטיות. ניסיתי להעסיק את עצמי כמה שיותר עם חברות, עם ידידים, לצאת, להעביר את הזמן, להתרכז בלימודים... ללא הצלחה מרובה.
הרגשתי שלקחו ממני את החלק הכי חיוני בחיי.
ביום שישי בערב, יום לפני הנשף, הודעתי לחברותיי שאני הולכת לישון מוקדם, אבל זה היה רחוק מהאמת.
הלכתי לחולות בשעה מאוחרת של הלילה, לחשוב קצת. כל פעם שדין היה רחוק ממני, זה היה קשה לי יותר, אך כשהוא חזר, הכל נשכח.
ישבתי בנקודה גבוהה, מרוחקת מעט מהכניסה לחולות. במורד הדיונה, ראיתי במטושטש ג'יפ ונזכרתי בדין. כל דבר הזכיר לי את דין.
לאחר כמה שעות התחלתי לרדת במורד בדיונה, בלי לשים לב לאן אני הולכת. שמעתי במרחק חיה כלשהי, אבל לא ייחסתי לזה כל חשיבות.
קיוויתי שזה יהיה הטיול האחרון שלי בחולות בלי דין.
בלי ששמתי לב, התקרבתי מאד לג'יפ וכעת יכולתי לראות בבירור שזה בדיוק כמו הג'יפ שיש לדין. ממש עוד מעט הוא חוזר. הלב שלי פעם בהתרגשות.
הבטתי על הכוכבים. אורו של הירח המלא היה כל כך חזק, שראיתי למרחק שבדרך כלל לא ניתן לראות בחולות.
בכיסי הייתה האבן שדין נתן לי.
לפתע שמעתי יללה של חיה. הבטתי סביבי בבהלה אך לא ראיתי כלום.
החלטתי לחזור חזרה למכונית שלי ומשם הביתה.
התחלתי ללכת במהירות לכיוון אך היללה שנשמעה שוב, הייתה קרובה יותר.
הלכתי מהר יותר, מנסה למצוא פיתרון.
דין הזהיר אותי ולא הקשבתי לו.
היה נדמה לי שאני עומדת במקום וצעדתי בכל כוחי בחול.
הפעם, היללה שנשמעה, הייתה מאחוריי.
עצמתי את עיניי וזה קרה שניה אחר כך.
בגדיי נקרעו מאחור, שיניים חדות חתכו בגבי. משהו כבד הוטל עליי, הפיל אותי ארצה על הפנים, החיה שפגעה בי המשיכה לנשוך.
כאב לי כל כך. הרגשתי שכל כך הרבה דם יוצא ממני, הרגשתי את השיניים בבשרי.
התהפכתי בשאריות כוחותיי, לראות מה פגע בי.
זה היה מין כלב גדול... כמו זאב. אבל לא בדיוק... משהו בו היה שונה.
כשעיניי פגשו את עיניו, הן ניראו לי אנושיות... מוכרות.
הזאב לקח צעד אחורה ומפיו נפלטה יללה.
דמעות זלגו מעיניי.
הזאב התקרב אך הפעם באיטיות, ליקק אותי.
הרגשתי שאני הולכת ונעלמת.
אבל הזאב... משהו בו... הזאב.
כשהפניתי את ראשי הצידה ראיתי שניים נוספים עומדים בצד, ליד הג'יפ.
עצמתי את עיניי לכמה שניות והזאב השמיע יללת כאב. לא הבנתי מה קורה.
אור התחיל להתפרץ בשמיים בזמן שעצמתי את עיניי, סובלת מהכאב. אולי זה היה יותר לכמה שניות.
איבדתי את הכרתי לכמה זמן אני חושבת, כי כשהתעוררתי השמש התחילה לזרוח, ולידי שכב לא אחר מאשר דין.
הוריו עמדו לידי, מביטים, שותקים.
דין בכה "אני כל כך מצטער ליאן... כל כך... לא ידעתי שזו את... ליאן... לא... ליאן..."
שארית כוחותיי עזבה אותי, עיניי נעצמו. המחשבה האחרונה שלי הייתה, שזה היה הטיול האחרון שלי עם דין.
תחרות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
