הגיגים מעיר החטאים.

ההורים שלי הם לא אנשים רעים, פשוט היחסים בינינו נהיו רעים. לפני שהיחסים האלו התדרדרו עם השנים, הם העניקו לי ילדות מופלאה עם הרבה זכרונות טובים. אני נזכרת בכל אותם הרגעים שבהם חייתי עם ההרגשה שאני הילדה של אבא ואמא ואני לא יודעת לאן ולמה ההרגשה הזו נעלמה. בשנת 98 עשינו טיול עם ההורים לאירופה, הטיול הזה הוא אחד הזכרונות המתוקים ביותר שיש לי.

ההורים טסים להרבה כנסים כמעט על בסיס שבועי וכשאני כלכך עסוקה בחיים שלי כאן, אני לא תמיד שומרת איתם על קשר. פעם אחת חברה מישראל כתבה לי שהיא ראתה את אמא שלי בקניון, לא ידעתי בכלל שהם היו בארץ. גם שלשום פתאום צצה לה תמונה מפריז בעמוד הפייסבוק של אמא אז שלחתי לה הודעה בווטסאפ לשאול האם הם בצרפת.

״היילי, אנחנו בפריז. כל היום רק חשבנו עלייך ואיך כשהיית קטנה והבאנו אותך לכאן בפעם הראשונה, שיגעת אותי ואת אבא עד שנכנענו ועלינו איתך לתצפית במגדל אייפל״

נתקפתי בזכרונות מתוקים, הייתי הילדה הקטנה של אמא ואבא. אני חושבת שזו הייתה הפעם האחרונה שזכיתי להרגיש ככה. חודשים בודדים אחרי הטיול הזה אמא נכנסה להיריון עם אחותי השנייה ולקראת סוף אותה השנה החיים שלנו התהפכו, טרגדיה אחת אחרי שנייה וכך זה המשיך להתגלגל, הכל התחיל להשתנות ושום דבר לא היה אותו הדבר מאז. אני מתגעגעת להרגשה הזו, שאני הילדה הקטנה שלהם והם ההורים שלי.

* * *

בחודשים האחרונים בעיקר מאז שהתחלתי את הטיפול הפסיכולוגי אני עוברת שינויים עצומים מבחינה נפשית אבל אני לא יודעת איך להסביר אותם. המשפחה מגיעה לכאן באוגוסט ואני מתרגשת כלכך ובו זמנית זה גם מפחיד אותי. מפחיד אותי כי בכל פעם שיוצא לנו לבלות ביחד (והמשפחה התרחבה, אחים ואחיות נוספים) אני לא מצליחה למצא ולחוות את ההרגשה שאנחנו משפחה כמו שהרגשתי כשהייתי קטנה. זה תמיד נראה כמו אסיפה שבה כולנו ומתאמצים יותר מדי להיות משפחה כשבתכלס אנחנו מלאי קונפליקטים, אי הסכמות, הבדלים ופערים עצומים. אני מרגישה שאני לא חלק ממשפחה אלא ממשהו שמתיימר להגדיר את עצמו בתור משפחה, כאילו שכל אחד מאיתנו יודע שאנחנו לא אבל בכל זאת אנחנו יוצאים לטיולים, אוכלים ארוחות בוקר צהריים וערב ביחד, מצלמים תמונות משפחתיות ועושים מה שכל משפחה נורמטיבית אמורה לעשות אבל ההרגשה אינה נמצאת שם.

* * *

אחותי בולית תהיה בת 15 בעוד ימים ספורים, מאז ומעולם היא הייתה המלאך שלי, אחותי התאומה, הנשמה שלי ובשנה וחצי האחרונות היחסים שלנו נהיו גרועים כלכך. אני מרגישה שהיא התנתקה ממני לחלוטין, מלהיות המלאך השומר שלי היא נהייתה רובוט בידיוק כמו ההורים שלי. כשהיה לי ריב עם אבא לפני החופשה המשפחתית האחרונה, היא כתבה לי שאם אני מעיזה לא לדבר עם אבא שלי אז שאני לא אעז אי פעם לדרך עם כף רגלי בביתם, לעולם. גם בחופשה היא התייחסה אליי כמו לזבל, התחצפה אליי ותמיד תפסה עמדה שהייתה מנוגדת לשלי וצידדה בהוריי למרת שאמרתי לה שהיא לא צריכה להתערב. אני מרגישה שאיבדתי את הנשמה התאומה שלי, אני מרגישה שאני לא אוהבת אותה כמו שאהבתי וזה משהו שקשה לי לכתוב או להגיד בקול רם. אני לא אוהבת את בולית כמו שאהבתי פעם, אני אוהבת אותה הרבה פחות וקשה לי עם ההרגשה הזו.

* * *

אני מרגישה שאני מתאמצת יותר מדיי להרגיש שיש לי משפחה, שאני חלק ממשפחה יותר משאני באמת מרגישה ויודעת שאני חלק מאחת. אני לא מרגישה שייכת לאף אחד ולשום דבר, אני לבד עם עצמי. זה לא בהכרח שרע לי להיות לבד אבל המחשבה על זה שקיבלתי את זה ולמדתי לחיות עם ההרגשה הזו זה משהו שנראה לי לא בסדר, זה לא אמור להיות כך.

בעוד שנתיים-שלוש בעזרת השם כשלי ולאדם יהיו ילדים (או לפחות ילד אחד) אני יודעת שאני אחיה כל יום תוך כדי שאני שמה את המשפחה שלי בראש סדר העדיפויות שלי, הילדים שלי לעולם לא יגדלו בהרגשה של חוסר שייכות. הילדים שלי לעולם לא יצטרכו להרגיש שהם לא חלק ממשפחה או שאין להם הורים, זה משהו שחשוב לי יותר מכל דבר אחר בעולם הזה... אני מנסה להבין איך קרה שאני גדלתי להרגיש ככה, איך הניתוק הזה התעצם כלכך כי עד שאבין איפה אני וההורים שלי טעינו אי שם בדרך, אני לא אוכל להבטיח שזה לא יקרה גם לילדים שלי. וזה משהו שחשוב לי יותר מכל....