הגיגים מעיר החטאים.

אני:״שלום, אפשר לדבר עם חייבה בבקשה?״ השם שלה הוא בכלל חווה, אבל מסתבר שבתעודת הזהות כתבו ״חייבה״ לכן בבית האבות מכירים אותה בשם הזה.

אחות:״רק רגע אני אקרא לה. אפשר לדעת עם מי אני מדברת?״

אני:״אני הנינה שלה״

אני:״סבתא, מה שלומך?״

סבתא:״אני בסדר, עם מי אני מדברת?״

אני:״זו היילי, הנינה שלך״

סבתא:״הבת שלי? הבת שלי שכחה ממני, היא אף פעם לא מתקשרת אליי ואני כל הזמן מחכה לה״

אני:״לא סבתא, זו היילי, הנינה שלך. את זוכרת אותי? רציתי להגיד לך מזל טוב לכבוד יום הולדתך. את בת 94 היום״

סבתא:״היילי? תודה רבה. איך את מכירה אותי?״

אני:״אני הנינה שלך, הבכורה. את זוכרת אות?״

סבתא:״למה את לא מגיעה לבקר אותי? אני כל הזמן מחכה לך״

אני:״אני מתגעגעת אלייך״

סבתא:״מתי תבואי לבקר אותי?״

אני:״בקרוב, אני אבוא לבקר אותך בקרוב מאוד אני מבטיחה״

סבתא:״אני מחכה לך. עם מי אני מדברת?״

אני:״זו היילי, הנינה שלך״

סבתא:״אני מאחלת לך הרבה אושר בחיים. אני לא יודעת מי זו אבל שיהיה לך יום טוב״.

ניתוק.

הלב מתפרק לו לרסיסים, אני יושבת ליד אדם וזו הפעם הראשונה שהוא רואה דמעות זולגות על פניי. הלב מתפוצץ וכואב לי יותר משאני יכולה לתאר במילים.

אני מדברת איתה פעם בשנה ואולי פעמיים אבל בכל פעם שאני מרימה את הטלפון ומחייגת אליה, ברגע שאני שומעת את קולה שלא מזהה אותי מצידו השני של הקו אני פורצת בהיסטריית בכי. זה לא בכי שקט כזה, הבכי הזה מלא בכאב חד שמפלח כל חלק אפשרי בגופי- אני מתה מפנים.

האשה שגידלה אותי, סבתא חווה ששרדה את השואה והיום חוגגת יום הולדת 94, זו שלעולם לא עזבה אותי עד הרגע שבו עזבתי אותה ועברתי לארה״ב לפני שש שנים.

לפני שש שנים דפקתי על דלת ביתה ונתתי לה חיבוק חזק חזק, אמרתי לה שאני אחזור לבקר אותה למחרת. מעולם לא חזרתי, לא הייתי מסוגלת. מבחינתי החזרה הייתה נתפסת בתור השלמה עם העובדה שזו כנראה הפעם האחרונה שאראה אותה ולא הייתי מסוגלת, לא הייתי מוכנה להפרד אז שיקרתי ולמרת שאמרתי שאחזור- מעולם לא עשיתי זאת. כעבור ימים ספורים עליתי על המטוס לארה״ב ומאז הדחקתי כל רגש של געגוע וכל רצון לחזור לראות אותה כי פחדתי שבפעם הבאה לא יהיה לי לאן לחזור, היא לא תהיה כאן יותר.

אבל סבתא כאן, או יותר נכון שם ואני לא, אני כלכך רחוקה. בכל פעם שאני מתקשרת אליה והיא מוציאה את המילה הראשונה מפיה, אני מתנפצת לרסיסים.

לפני שש שנים כשהבאתי לה את החיבוק האחרון פחדתי שלא יהיה לי לאן לחזור כי היא לא תהיה בחיים, אבל היא בחיים ובכל זאת אין לי לאן לחזור. היא לא זוכרת מי אני למרת שהקדישה 19 שנים מחייה למעני וזה מרסק אותי. לדעת שהיא עדיין ״כאן״ אבל לא באמת, היילי חלק מעולם שהאלצהיימר שלה המית לפני שנים רבות למרת שהיא עדיין נמצאת בין ה״חיים״.

בשבת הקרובה הבת שלה שהינה אמא של אמא שלי תגיע לבקר את סבתא רבה חווה בבית האבות. היא אמרה לי שהיא תיקח איתה את האייפד החדש שקיבלה ליום הולדתה על מנת שאוכל לדבר עם סבתא רבה בסקייפ ולראות אותה לראשונה מזה שש שנים.

אני לא חושבת שאני מסוגלת.

אוהבת המון,

היילי מונרו