הגיגים מעיר החטאים.

לא רציתי לזהם את הבלוג שלי עם פוליטיקה מעבר לפוסטים ה״קלים״ שאני כותבת בנושא מדי פעם אבל כבר הרבה זמן שאני מרגישה שאני חייבת את זה לעצמי ולקוראים שעוקבים אחריי במשך השנים האחרונות. הלוואי והייתי יכולה לשים אותכם בנעליים שלי בשביל שתראו ותבינו את כל מה ששום פוסט או הסבר לא יוכלו להעביר באמת.

הפוסט הזה מיועד בעיקר לאנשים שראו את המעורבות הפוליטית שלי בששת השנים האחרונות, אלו שהעריכו אותי על הדיעות המתונות שלי ועל היכולת להסתכל על הסכסוך הערבי-ישראלי משני הצדדים, על האמונה שמסולמים (פלסתינאים בפרט) יכולים לחיות איתנו בשלום. איכזבתי חלק גדול ממכם עם השינוי שעברתי מה שנתפס בעיני רבים כהפיכתי לחרא, חרא כי אני לא ״מתונה כמו פעם״, חרא כי החיים כאן בשנים האחרונות לימדו אותי להפסיק להאמין בשלום. האמונה ששלום יכול להתקיים עם השנים הפכה להבנה שהוא לא יקרה לעולם וזה מה שמבדיל אותי מ״חרא״, ההשקפות שלי לא נובעות מאמונה אלא מהבנה.

* * *

שש שנים שאני מתגוררת באיזור שבו ריכוז הערבים הוא בין הגבוהים ביותר בארה״ב, שש שנים שבמהלכן ניסיתי להקשיב, להבין, לדבר, להסביר, למצא את הדבר ולו הקטן ביותר שעליו אוכל להשען בתור תקווה לשלום ודו קיום. הקשבתי, הבנתי, דיברתי, הסברתי אבל הדבר היחיד שמצאתי הוא הפרצוף האמיתי שמסגיר את העובדה שאף אחד מהמוסלמים ופלסתינאים אינו מעוניין בשלום, דו קיום או מדינת ישראל.

רציתי ללמוד מי נמצא בצד השני אז הלכתי למפגשים, ישיבות, הפגנות, הרצאות, הרחקתי לכת ואף ביקרתי במסגדים על מנת להשכיל בנוגע למה שנחשב בתור דת הטרור. הפכתי ליושבת ראש ארגון הסטודנטים למען ישראל באוניברסיטה, ניסיתי להרים פרוייקטים לדו-קיים והסברה עם ארגונים ערבים אחרים. חשבתי שבצד ה״שני״ נמצאים אנשים שרוצים לחיות בשלום אבל אף אחד לא הסכים להשתתף באף פרוייקט שהיה קשור במושג הזה, בי (כי אני ישראלית) או במדינת ישראל. לעומת זאת הם המשיכו להרים הפגנות ושלטים שקראו להשמדת מדינת ישראל ולכל הישראלים לחזור למקום שממנו ״באו״, הם המשיכו לתמוך בפעולות חמאס וחיזבאללה שבעזרת אללה יצליחו להחריב אותנו.

הם לא אנשים קיצוניים או כאלו שלאחר שיחה אחת איתם אפשר להבין עם ״מי יש לנו עסק״ אלא ההפך, הם ה״מתונים״ אלו שיחשיבו אותי בתור חברה ועוד יזמינו אותי לשתות קפה בביתם או לרקוד בחתונתם. חלקם אפילו יאהבו אותי באמת, יהיו לצידי, יעזרו לי ויערפו את הראש לכל אחד שרק יעיז להסתכל עליי בעין עקומה. יש לי לא מעט חברים מוסלמים, הקרובה ביותר היא פלסתינאית מבית לחם שעל בסיס יומיומי נלחמת בקיצוניים שמאיימים עלייה כי החברה ההכי טובה שלה היא ישראלית, אני.

גם זו שמחשיבה אותי בתור החברה ההכי טובה שלה, תתמוך בכל תנועה שמטרתה להחריב את מדינת ישראל, היא גם תבכה ותפרסם תמונות של האליל יאסר עראפת ביום ה״זיכרון״ למותו.

גם החברים שלא משתתפתים בהפגנות, לא שונאים ישראלים ולא רוקדים בכל פעם שאחד מאיתנו נהרג - יבינו שבתור מוסלמים, התמיכה באיסלאם מחייבת אותם להאמין שלמדינת ישראל אין זכות קיום והאיסלאם צריך להשתלט על המזרח התיכון והעולם כולו. אתה לא יכול להיות מוסלמי בלי להאמין בדבר החשוב ביותר שהאיסלאם מצווה על מאמיניו- להחריב את כל הדתות האחרות, לנקוט בכל אמצעי אפשרי בדרך להשגת מטרה זו גם אם זה מצריך להרוג ולהיהרג.

* * *

אני לא שונאת מוסלמים אבל אני מתעבת את האיסלאם, דת ששוללת מכל אדם שאינו מוסלמי את הזכות להתקיים. דת שחוקייה מתבססים על עקרונות של אלימות, שנאה, השמדה.

אני לא שונאת פלסתינאים אבל אני לא מוכנה לתמוך בהשמדת העם והמדינה שלי.

זה לא שאני לא רוצה שלום אלא אני מבינה שהוא לא יכול להתקיים כשהיחידים שרוצים בו אלו אנחנו. בעולם אידיאלי היו מתאספים כל שוחרי השלום משני הצדדים וחותמים על הסכמי דו-קיום אבל אנחנו לא חיים בעולם אידיאלי, אנחנו חיים בקרבת אנשים שהעולם האידיאלי שלהם לא כולל אותנו או את המדינה שלנו. השמאלנים לא יבינו את זה, גם אני הייתי רוצה להאמין בעולם אידיאלי וססמאות של שלום אבל בין אמונה ורצון טוב לבין המציאות מפריד דבר אחד: האמת, אותה אתם מפספסים. אני לא מצפה שתבינו, לא אותי מפוסט אחד ולא את המציאות כפי שהיא באמת אז רק אנצל הזדמנות זו בשביל להצהיר שאני לא שונאת את השמאלני הממוצע. הנאיביות השמאלנית נובעת ממניעים של רצון טוב אבל הרצון הטוב הזה יביא עלינו ועל ישראל דין מוות.

יש לי חסרונות, אני לא דובון אכפת-לי וגם לא האדם המבריק ביותר שאי פעם פגשתם אבל תאמינו לי שאני גם לא חרא, המציאות הפוליטית כן.

אוהבת המון,

היילי מונרו

XOXO

(תמונה שצולמה כשהייתי בת עשרים, רגעים ספורים לפני שהלכתי להרצאה אנטי-ישראלית המונית בשביל ללמוד ולהבין כי חשבתי שיש עם מי לדבר).

״...רבאק נתקעתי באודיטורים עם מאות פלשתינאים שרובם עם כיסוי ראש ואף לא פרו ישראלי אחד. הלב פעם כמו שמעולם לא פעם, הרגשתי שעם כל ניסיון שלי לנשום אני רק מתקרבת עוד צעד אחד למוות תרתי משמע, ההתרגשות חנקה אותי. נעמדתי, לקחתי את המיקרופון והתחלתי לדבר...״

לא תהיה לי אפשרות להשתתף בכל הדיונים ולענות על כל התגובות ביומיים הקרובים, כך שאם אני לא עונה לתגובות מסויימות שמצריכות ממני תשובות קצת יותר ארוכות ומורכבות -אני לא רוצה שתחשבו שאני מתעלמת, אענה לכולם ברגע שיהיה לי זמן פנוי.