הגיגים מעיר החטאים.

וואו, אז מאיפה אני אמורה להתחיל לכתוב את הפוסט הזה? אני חושבת שיעברו עוד כמה ימים עד שבאמת אתחיל לעכל את כל מה שקורה מסביבי, העובדה שאני מאורסת לחבר ההכי טוב שלי, הנפש התאומה שלי, אהבת חיי.

לפני שבוע בידיוק אדם הפתיע אותי ולקח אותי למסעדה איטלקית מדהימה. הייתי עצבית כי הוא הקציב לי ארבעים דקות בשביל להתארגן, איך אני אמורה לדחוס ״עבודה״ של שעתיים וחצי לתוך ארבעים דקות? אני פרפקציוניסטית בכל מה שקשור למראה חיצוני, אם אני ״יוצאת״- אין סיכוי שלא אלבין את השיניים שלי, אסדר ציפורניים, אתאפר, אעצב את השיער ואוודא שכל פריט ללא יוצא מן הכלל (תיק, שמלה, תכשיטים, נעליים) תואמים באופן מושלם. ובכן, לפני שבוע בידיוק יצאתי מהבית תוך כדי שאני נראית כמו מנקה אחרי משמרת כפולה- רתחתי מזעם אבל ניסיתי לחייך הרי אדם השקיע כלכך הרבה מחשבה ביום הזה. כבר שנים שאני לא מתרגשת מימי ההולדת שלי, בעיקר כי רוב חיי לא ראיתי שום סיבה לשמוח מהעובדה שאני קיימת.

הגענו למסעדה האיטלקית, האוכל היה מדהים אבל אדם ניסה לזרז אותי כי הוא רצה לקחת אותי למקום ״סודי״ בשביל כמה דרינקים וקינוח. חנינו את האוטו ועשינו את דרכינו למקום ה״סודי״, אני שונאת להוביל אבל הוא דחף אותי קדימה בלי שיהיה לי שום מושג לאן אני הולכת. ברגע שנכנסתי למקום, קפצו עליי עשרות אנשים שצעקו ״מזל טוב״, רק כעבור כמה שניות של הלם הבנתי שמדובר בחברים ההכי טובים שלי מכל קצות המדינה. לא האמנתי למראה עיניי, לא האמנתי שהוא הכין לי מסיבת הפתעה והצליח להחביא אותה ממני במשך כמה שבועות.

לקראת חצות, כשאנשים התחילו להתפזר הוא התיישב לידי (אחרי שסירב לאכול עוגה ולשתות במשך כל הערב):

אדם:״היילי, את בטוחה שאת רוצה להיות איתי עד סוף חייך?״

אני:״ביום שבו תציע לי נישואין, תדע את התשובה לשאלה הזו״.

אדם:״מה אם אני אציע לך עכשיו? כאן?״

אני:״מצחיק, אתה צריך טבעת בשביל זה״

אדם הכניס את ידו לכיסו השמאלי של הג׳ינס שלו ואני נכנסתי להלם מוחלט, לא ידעתי מה קורה גם כשראיתי אותו כורע על ברך אחת, מציב קופסה אדומה מולי, פותח אותה ושולף ממנה טבעת יהלומים. מהרגע שהיד נכנסה לכיס, ישבתי פעורת פה..

אדם לקח את הסכין מהעוגה שהייתה מונחת על השולחן ובצחוק כיוון אותה אלי:

״לא ענית לי, תתחתני איתי?״

מעולם לא הייתי אחת מהבחורות שחולמות על היום שבו יתחתנו, זה לא משהו שאי פעם ריגש אותי. מעולם לא חלמתי על היום שבו אלבש שמלה לבנה, כשחשבתי על היום שבו אתחתן זה תמיד נראה לי כיום שבו חותמים על ״הסכם״ ויוצאים לחגוג, לא יותר מזה.

עד שהתעוררתי בבוקר שלאחר הצעת הנישואין, מאז אותו הבוקר אני מרגישה כמו ילדה בת חמש שחולמת על היום שבו היא תהפוך לנסיכה... באיחור של עשרים שנה, התחלתי לחלום על היום הזה ואני עדיין לא מעכלת את העובדה שהחלום הזה הוא לא באמת חלום אלא המציאות. אומנם בקיץ הבא למשך יום אחד אזכה להיות נסיכה, בכל יום שעובר אני זוכה להתעורר לצידו של מלך.

אוהבת המון,

היילי מונרו