הגיגים מעיר החטאים.

זה היום השני ברציפות שאדם מתבונן בי בזמן שאני מדליקה נרות נשמה, אחד אחרי השני... אני שותקת, יוצאת למרפסת ומדליקה סיגריה. אני מרגישה שאני עומדת להחנק, לא מצליחה להוציא מילה ובטח שלא רוצה שהוא ימשיך להתבונן בי. אני לא רוצה להתעורר מחר בבוקר וללכת לקנות עוד נרות, אבל השתמשתי בכולם אז אני חייבת הרי האחרון הוא לא באמת אחרון? כמה שהייתי רוצה להאמין שכן.

בזמנו לא תיפקדתי, פיזית או נפשית. החלום להתגייס בתור לוחמת נקטע, להלחם על חיי אזרחים של מדינה שלמה בזמן שאני נכשלת בלהלחם אפילו על חיי אדם אחד? לא הצלחתי להלחם אפילו על החיים של עצמי. קיבלתי פטור, הזדמנות להביא את עצמי לחיים.

שבע שנים וקצת יותר אחרי, אני מוכנה. אני מנסה להבין למה זה לקח כלכך הרבה זמן? למה לא יכולתי להיות מי שאני כיום, אז בגיל שמונה עשרה?

אתם יודעים, החיים מלאים בחרטות, חלומות שהתנפצו, תוכניות שהתפקששו וחיים עם זה, ממשיכים הלאה אבל אני לא מצליחה להמשיך הלאה, בטח שלא בימים קשים כאלו. לא עובר יום אחד בלי שאני אכעס על עצמי, על זה שלא הייתי כשירה בזמנו, על שנכשלתי בלהלחם על עצמי וזה מנע ממני להלחם על המדינה שיקרה לי יותר מכל.

אם הייתי יכולה להמציא מכונת זמן , הייתי משגרת את עצמי כפי שאני כיום שבע שנים לאחור- הייתי עושה זאת בלי לחשוב פעמיים. אבל אין דבר כזה מכונת זמן, אני יושבת וכועסת על עצמי ועל העולם על זה שעוד לא קם הגאון שימציא דבר כזה.

כמה שהייתי רוצה להיות במולדת ברגעים אלו ממש, יותר מאי פעם. אף אחד לא יצליח להבין וזה בסדר, תשמרו על עצמכם ותסלחו לי שאני לא יכולתי לשמור עליכם. לעצמי אני לא חושבת שאי פעם אסלח.

״אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי״