הגיגים מעיר החטאים.

יום הולדת 7 לבלוג.

אני זוכרת היטב את הרגעים שבהם נכנסתי למסך העריכה של הבלוג והתחלתי להקליד את הפוסט הראשון. בתוך מציאות של כאב וחוסר רצון מוחלט לחיות, מצאתי ניצוץ של תקווה. התקווה הזו למשהו גדול וטוב הרבה יותר גרמה לי לחלום רחוק, הייתה לי תוכנית, הייתי אחרת.

אני קוראת את הפוסט הראשון שלי וחושבת על המקום שבו אני נמצאת בהווה ואני מרגישה שנכשלתי, נכשלתי בחיים. הדבר הטוב ביותר שקרה לי הוא שפגשתי את אדם, אהבת חיי ולא הייתי מחליפה את זה בעד שום דבר בעולם אבל כל השאר? קשה להסתכל על חצי הכוס המלאה כשחיים עם הרגשה של כישלון. אני לא נמצאת איפה שרציתי, לא ככה תכננתי את שבע השנים האחרונות.

הלוואי והחיים היו מגיעים עם הוראות הפעלה.

הלוואי ובתוך מציאות של כישלון, אני אמצא ניצוץ של תקווה. התקווה למשהו גדול וטוב הרבה יותר שתגרום לי לחלום רחוק, לבנות תוכניות, להיות מי שהייתי בגיל 18 כשכתבתי את הפוסט הראשון שלי. הפעם אני יותר חכמה, מנוסה, בוגרת ומבוגרת אז הלוואי ואני אזכה להרגיש את אותה התקווה פעם אחת נוספת. שבע השנים האחרונות הן בידיוק הוראות ההפעלה שלא היו לי בזמנו אבל יש לי עכשיו, נותר לי רק למצא את התקווה ולחזור לחלום רחוק. איפה היא מתחבאת? מאחורי ההשראה שנעלמה לי גם כן.