הגיגים מעיר החטאים.

נראה שנמשיך להפגש לעיתים תכופות... הפסקתי ללכת לפסיכולוגית שלי לפני חודש וחצי וקשה לי. ״אבא״ שלי ברוך השם נידה אותי מהמשפחה ימים בודדים לאחר החתונה בגלל סיבות כספיות, הוא זה שהיה מממן את הפגישות שלי עם הפסיכולוגית בשנים האחרונות. ניסיתי לגרד את הגרושים האחרונים שהרווחתי בשביל להמשיך ללכת לפגישות אבל אחרי מספר שבועות שבהם עשקתי את עצמי, הבנתי שאני לא מסוגלת לשלם 125$ לפגישה אחת פעם בשבוע.

הכל מרגיש לי חסר טעם ואי אפשר להסביר את זה לאדם כי הוא מתחיל לחשוב שזה בגללו, כבר מאסתי בלהסביר לו שהוא התחתן עם מישהי עם דיכאון קליני, אומנם הלב שלי שלו אבל המוח לא סובב סביבו. המוח שלי סובב סביב עצמו ולרוב גם אני לא מבינה אותו.

אני תקועה מבחינת השכלה. כבר חודשים שאני לא יודעת מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. אני תקועה מאז שהבנתי שאני שונאת, מתבעת ועומדת להקיא רפואה ולאחרונה מצאתי את עצמי עם התמוטטות עצבים ושנאה כזה כלפי ההורים שלי, שבמשך 26 שנה דחפו אותי למקצוע הזה תוך רמיסת כל הרצונות והחלומות שלי. ויום אחד בגיל 26 התעוררתי בשביל לגלות שאני לא יודעת מה אני רוצה מהחיים שלי, כי מעולם לא קיבלתי את הזכות לרצות משהו שהוא לא מה שההורים שלי החליטו בשבילי.

החלטתי ללכת לבית ספר לרוקחות אבל זה שלושים אחוז בגלל התעניינות ושבעים אחוז בגלל כסף. משכורת התחלתית של 130,000$ בשנה, קורץ לי. אבל בתור מדענית אחרי שש שנות לימוד, אני לא יודעת אם אצליח לגרור את עצמי למשך עוד ארבע שנים אם האינטרס שלי הוא כלכלי בעיקר. ללמוד את התחום דורש ממך כלכך הרבה גם אם יש לך אינטרס בתחום הלימוד עצמו. אני מנסה להיות ריאליסטית. הלוואי ויכולתי לחזור לגיל 18 כשהייתי פחות עייפה (פלוס לוקחת את אדם איתי בחזרה בזמן) והייתי מסוגלת לאכול יותר חרא ועדיין לחייך.

היה לי ריאיון עבודה בבית החולים, הכל הלך חלק. שאלו אותי מהי קריירת החלומות שלי, תפסו אותי לא מוכנה. אמרתי להם, בתכלס? אני לא יודעת מהי קריירת החלומות שלי אבל אני כן יודעת שאני רוצה להציל את העולם. כמובן שלא קיבלו אותי לעבודה, מזכירה במחלקת ניורולוגיה לא צריכה להציל את העולם, היא רק צריכה לענות לטלפונים והמבטא הכבד שלי גם ככה לא תורם לי בשיט.

התחלתי לחשוב על זה שאולי זה סימן מאלוהים למרת שתשעים אחוז מהזמן אני מפקפקת בקיומו, אולי אם אני רוצה להציל את העולם, בית חולים זה לא המקום בשבילי (הרי כבר החלטתי שאני לא אהיה רופאה).

אני רוצה להציל את העולם, אני רוצה לעזור להומלסים, לאנשים שגוססים ממחלות סופניות, לילדים שמגיעים מבתים מתעללים, לבעלי חיים נטושים. אני רוצה להציל את כולם ואי אפשר להציל את העולם בלי להציל את הילדים שחיים בעולם הרקוב הזה. אני גרה חצי שעה נסיעה מדטרויט, העיר עם אחוז הפשיעה הגדול ביותר בארה״ב, ראיתי אנשים נרצחים ברחובות. תשלחו פלסטינים שונאי ישראל למכינת טרור בדטרויט ותוך שבוע לא יישאר מהמדינה שלנו כלום. אז אמרתי לעצמי, למה שלא אהיה מורה? מורה של בית ספר יסודי. יש פה כלכך הרבה בתי ספר בקריסה וילדים שזקוקים לחינוך, קורצתי מהחומר הנכון, לב רחב ועור של פיל. כבר יש לי השכלה גבוהה, כל מה שנותר זה לקחת מבחן בהוראה ופוף, אני מורה. משם במקביל אני יכולה להמשיך בלימודים לתואר הבא.

אבל מורים לא מרוויחים כלום. הממוצע זה 45,000$ בשנה. זה כלום. זה כלום לעומת מה שתכננתי, וזה כלום לעומת מה שאני צריכה בשביל להקים משפחה ולממן אותה בכוחות עצמי. ולא, אדם לא מתגרש ממני, אבל אני פמינאצית כזו, מעולם לא הסתמכתי על אף אחד חוץ מעצמי ואני גם לא מתכוונת לבסס את כל חיי ואת הביטחון האישי שלי ושל המשפחה שלי על גבר, גם לא על כזה ששמתי לו טבעת על האצבע.

כשאמרתי לו את זה, הוא נעלב, אני מצידי נזכרתי באיזה בית דפוק ועם איזה פסיכופטים גדלתי. אבא שאומר לנו שהוא שם ז עלינו ועוזב את הבית ואמא מסכנה ופתטית עם חמישה ילדים שמאיימת להתאבד ומאשימה אותנו, הילדים בהכל כי היא לא יכולה לחיות לבד. לי זה לא יקרה.ֿ

אני תקועה.

אוהבת המון,

XOXO

היילי מונרו