-אני רואה ומעודדת שני צדדים של מטבע.-
הזמן לא זז.מצד שני הוא זז מהר מידי ואני לא מספיקה.
אנשים לא מבינים.יש בי איזה להבה חדשה.איזה תחושה טובה.אבל אין לי על מי להוציא אותה.
אני לא חייבת לאף אחד שום דבר כמו שאף אחד לא חייב לי.
אני לא דורשת אני שואלת.לא שמעתי שזהו דבר רע.הסקרנות תהרוג את החתול לא אותי.
אולי אני מתעניינת יותר מידי.
בין אם זה דאגה אהבה או סוג של תקשורת זה יותר מידי מאמץ.
אני לא יכולה להיתעניין כשלא מתעניינים בי חזרה.אני לא יכולה כששמים עליי זין.אני לא יכולה עם מתעלמים.
אז למה להיתאמץ בכלל?
האם באמת
-זה מה שאת רוצה?
-את בטוחה שזה מה שיועיל לך?
-האם את באמת מצפה לזה?
-מה תעשי כשתגיעי לנקודה הזאת?
- האם בחור עושה את כל ההבדל?
-ניראה לך שיחכו ל'אולי' ?
-האם כל זה באמת שווה את השאיפות שלך?
אני מכירה אותם יותר מידי טוב ואני יודעת מתי הם עושים משהו לא בכיוון הנכון.
איך?
כי אני יודעת מה יקרה להם אחרי שהם יבינו שהם טעו.אבל אני לא מתערבת.
אני לא אלוהים.ולא נותנים לי.
הברירה היחידה שלי היא להמשיך לנסות ולנסות.גם כשאני יודעת שאני צריכה לוותר.גם כשהם מציבים קיר מולי.
אבל אני אחכה כמה שצריך בשביל לנדב את הכתף שלי לדמעות.
אין,לא היה ולא יהיה -'הראתי את שלי תראי את שלך'.
אני לא רוצה שירחמו.אני לא צריכה טובות.אני לא מצפה שיבינו למה בחרתי בזה.
אני גם לא אשקע אם יכעסו.אולי עמוק עמוק בפנים אני ארצה לחזור.אבל זה לא יקרה.אין טעם לחזור למקום בו איני רצויה.
ובאמת יחס גורר יחס.
ואני לא מופתעת מעצמי או מאחרים.אני כועסת על עצמי ועל אחרים.
לקראו לזה שלב יהיה קשה.תחפושות יש רק בפורים.בגרות עניין שונה לגמרי.
לאט לאט אני מתמודדת עם המציאות.זה מה יש ומה שתמיד היה.
אני לא מאמינה שיש עוד סביבי בועה.
ואני מרגישה חופשיה לפתוח את הנשמה.להגיד ולעשות מה שאני רוצה.
אני לא מצפה מאנשים שיבינו או יקבלו.את הכיוון הזה בחרתי בגללם ובגללי.
שיחשבו שאני מגעילה.טיפשה.חסרת בטחון.שזאת מסכה או אחד מהקטעים שלי שבסופם אני חוזרת לעצמי.
אני את שלי עשיתי,אמרתי או ניסיתי.אני לא מתכוונת לרוץ אחרי אף אחד.
אני לא נעלבת.גם אם אני צריכה.איכשהו עטפתי את עצמי בעור של פיל.
אני לא רואה את זה כדאגה אהבה או איכפתיות.בעניי זאת ביקורת.כמו ששופטים אותי לפי לבוש ואני צוחקת.אז זה ממש לא מזיזי לי.
גם את העניינים החשובים שקורים לי אני לוקחת בקלות דעת.
נעלמו לי הציפיות והתקוות.נמאס לשמוע 'אולי' בשאלת כן או לא.
אפשר להגיד שלמדתי מהטעיות שעשיתי לא ממזמן.
אלו היו אכזבות.הרגשתי נטושה.לא מספיק טובה.ועדיין נותנים לי הרגשה כאילו לא בוטחים בי.
אבל לא עוד.לא מתכוונת לשכנע אף אחד.
אני יודעת מה אני יעשה אם לא יצא.אני לא בונה יותר אל אף אחד.אשמח להיצטרף או שיצטרפו אליי.
אבל אני לא יהיה מופתעת אם אני אמצא את עצמי לבד ושהם יהיו ליד כמו שתמיד היו.
נכון שדברים קורים מסיבה.אבל יש דברים שפשוט קורים.
זה לא עניין של אופטימיות.תמיד אפשר לחשוב חיובי.גם אם זה לא תמיד אפשרי.
זה לא עניין של פסימיות.כי תמיד יש את חצי הכוס הריקה.
זה לא חיוך מזויף.זהו באמת סוג של אושר.אפילו שהוא מוקף באדישות.
אני לא רוצה ולא מתכוונת לבטוח לדרוש או להיתחנן בפני מישהו.
לא ליחס,לא לאהבה,לא לאיכפתיות, גם לא לתשובות.נמאס לי שדורכים עליי.
לא בטוח אם אלו המילים שרציתי למצוא.לא בטוח אם אני רוצה להוסיף או למחוק.
אבל לדעתי פה זה נפסק.
יש דברים שפשוט מתו מבחינתי.יש דברים שאני לא מחכה להם יותר.שאני לא מחפשת אותם.שאני לא רוצה חלק מחיי.
יש נושאים שאני לא רוצה להיכנס אליהם.
יש דברים שאני לא רוצה להיתווכח עליהם.יש דברים שאני לא רוצה לשמוע.
יש דברים שוויתרתי ויש דברים שאימצתי.
אין לי בעיה לשכוח אנשים שלא שווים את כוחותי.ואין לי בעיה להכיר אנשים חדשים.
אני לא מתעלמת ולא בורחת מבעיות.יש דברים שבעניי לא בעיות.
אני לא רוצה ולא מתכוונת להסביר.
זוהי לא תקופה רעה שבה אני שופכת ומצפה לאהדה.
זוהי נקודה מאוד ארוכה.אני מפרשת לעצמי.אולי גם לאחרים.
אני לא יכולה ולא רוצה להיות ספציפית כי כמו שאני יכולה למצוא טעיות אצל אחרים כך גם הם יכולים למצוא אצלי.
לא יודעת אם ארצה להמשיך.
המקום הזה הפך ל"אופנה" בעניי.אין יותר את התמימות והנייטרליות שהייתה.
הייתי מפרטת אבל צריך לשמור מקום לדמיון.
אני יכולה לפרט כמה פרושים במקביל על כל שורה.ואנשים בטח ימצאו יותר.
אני לא רוצה להפתיע.גם לא להעליב.לא לפגוע ולא לשמח אף אחד.
לא רוצה לבקש שום דבר כי תמיד יהיה את האחד שיגיב שטויות.ואת האחד שתמיד ישאל למה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
-ToxicBunny-
SCREW YOU ALL
