בימים אלה אני כותבת עבודות כדי לסיים את התואר. מעולם לא הייתה לי כזאת שביזות וזריקת זין על לימודים. פשוט נמאס לי. זה כבר לא מעניין אותי. כן, אני מודה לאלוהי הגוגל והcopy paste שמאפשרים לי עוד לסיים עבודות.
אני לומדת כבר יותר מדי שנים, יותר מדי. מרוב השכלה המוח שלי הפך לפלטה חסרת סקרנות.
זה לא שיש לי RUSH לרוץ לשוק התעסוקה. לעבוד? יש לי את כל החיים אודות למדיניות הפנסיה הנדיבה של מדינת ישראל. תודה לאל, אין דברים כאוטיים ונוראיים שמסיטים את תשומת ליבי מהלימודים. לרוב זה קשור לפודינג, טלוויזיה ואפילו גלישה בישרא.
אפאטיות מוחלטת מצד הסופר חננה שבתוכי. ..
בראש השנה, בראש השנה
כבר עכשיו אני מבואסת מכך שאת ראש השנה. ארבעה ימים שלמים. אני אבלה אצל סבא וסבתא ביישוב (אולי עיר זנוחה?המעמד המוניציפאלי של החור הזה לא ברור לי עד סופו) נידח בקרב דוסים מקפצים מרוב אמונה וחסידות.
סבא לא מרגיש טוב, סבתא מפחדת להיות לבד בראש השנה. לכן התאגיד אבאמא החליט ניסע לשם. ( שם... מעבר לקשת בענן).מצד אחד, את פודינג אי אפשר להביא – כי איפה הוא יישן ואנחנו כלל לא באנו בברית משה , איך נסביר לרכלני השכונה מי הוא .מצד שני, אי אפשר להבריז, כי מה "איפה דונטלה בראש השנה? לבד? " "מה קרה לה? היא מאושפזת?", "מה היא תאכל?" ,
" המשחק האהוב על נשות משפחה הוא "דמיין את התסריט הגרוע מכל" חרדה תורשתית.
במקביל, " מה זה היא לא באה לסבא וסבתא שלה, היא לא אוהבת אותנו יותר? לא אכפת לה.
המשחק המשפחתי האהוב השני הוא 'גטו לודז''. שמשמעו, בואו ונתלונן כי " אני אנוח כבר בקבר" ואסכולות וורשאיות אחרות.
לבד, לבד, על הצ'ימעס שבתות וחגים. וכך במשך ארבעה ימים אני אוכל ואוכל ואריב קצת עם המשפחה
( צפופים מדי לחוצים מדי, משעמם מדי –ככה בדיוק מתחילה עבריינות נוער ראו הוזהרתם)
ומי יש לי שם חוץ מהמשפחה? כל הבנות בגילי בקרב הדוסייה מטופלות בלפחות צאצא צורח אחד. מה לי ולהן? חוץ מכך שהן ישכנעו אותי כל היום שכדאי לי להתחתן ...(בסוף אני עוד עלולה לעשות זאת)
שלא לדבר על הלוגיסטיקה, וצריך למצוא חצאיות ( מיני-כוס זה לא נחשב) וחולצות ש"מסתירות את הגרון".
אני אף פעם לא מבינה מה יש להם נגד צמד העופרים שלי.
ולהיחנק , לאט לאט.
חצי מהשכונה הדוסית הצוהלת הזאת הם איכשהו קרובי משפחה ( אמיתיים או מסופחים, אף פעם לא הבנתי בדיוק מי זה מי) רכלנים וקרתנים.
מבחינתי- על כולם לשים זין. להסניף את הבית שחי של פודינג על גג בית הכנסת.
אבל יש כבוד לסבא וסבתא ( הבן אדם חטף שבץ, אחרי הכול). כך שצריך לשחק את המשחק . אני כלואה שם, כמו אווז המפוטם ומפוטם ומפוטם. ולא, אני לא מגזימה. מדובר בכמויות אוכל יספקו לעשרה כפרים באפריקה למשך שנה , אבל כל הכמות הזאת תמצא את דרכה לקיבה שלי ולכבד שלי – אכן, פטה כבד דונטלה כבר בדרך...) צריכה להתייצב ללפחות שלוש ארוחות ביום.
כל החברים שלי, ( נו, תכלס, מי שנשאר ופודינג ) יעשו מראש השנה- הפנינג הדוניסטי מטורף. ואני ? באיזה שהוא שלב יתקע למישהו שופר בתחת.
כי כך בדיוק מתחילה עבריינות נוער...
" חיים ללא חופה, תחילתם עוון וסופם חרפה"
את הסטיקר הנ"ל מפיצים ברחובות ירושלים. אח ל" לבגדים צמודים המרות נצמדים" ולשאר תיאורי מעלות הצניעות. בית דפוס קטן בשכונת נחלאות הקסומה משכפל אותם ומשכפל את המסר.
בקטנה- ניתן לפתוח פה דיון על שימוש בטכנולוגיה להעברת מסרים, על מישטור וכו'.
אותי זה הצחיק, אותי זה תמיד מצחיק הצעתי לפודינג שניקח מדבקה אחת ונדביק על דלת ביתנו. פודינג סירב, לא מטעמים אסתטיים . פודינג פחד שמדובר פה ברמז מאוד עבה על המילה האסורה – נישואים. (בוא נגיד שתיכוניסט ממוצע בהוגוורטס מפחד פחות מביטוי המילה :" וולדרמוט" מאשר זכר ישראלי חילוני רווק מול המילה :" נישואים".....)
ניחא, כבר אמר האיש והתלבושת צביקה פיק :"יש לי חולצת טריקו ירוקה שעל הגוף היא טיפה הדוקה למה אני פתאום מסמיקה לגור איתו". אוללה חיים בחטא ללא חופה וקידושין. הרי ברור שפודינג ואנוכי דופקים מופעים הדוניסטים ודקדנטיים משל באנו מרפובליקת וויימאר. אז זהו שלא.
לחיות עם פודינג יחדיו, זה הדבר הכי בורגני שהיה לי בחיים. רוב היום מבלים בבית. כבר לא יוצאים להשתרכות לילית בשכרות מפאב לפאב.כבר לא עושים טיזינג ופלרטוטים והתרגשויות זולות אחרות. יש לטפל בחשבונות, בארוחות ערב משותפות. חושבים ב"אנחנו".נהיים כבדים יותר, אחראיים יותר.מצקצקים מול החדשות בערב נו בורגנים כאלה.
גמלאים אפילו.
שבת שלום,
דונטלה