דונטלה הבוחשת

הי

הרבה זמן לא כתבתי. לא הזדמן לי וגם קצת לא התחשק.

אולי זה ניסיון להתרחק מההתמכרות הקטנה זו למספר נכנסים ולתגובות. אולי סתם עצלנות.

טוב, יותר הגיוני שמדובר בעצלנות.

אז פתיתים של עדכונים:

כנראה שאני לא אחזור לעבודה ההיא. הבוס קטן עוד לא יצר איתי קשר לבקש  ממני משמרות לחודש הבא. הרמז מספיק ברור.

מצבי הכספי אינו מזהיר, בלשון המעטה, שלא לדבר על העובדה כי מעיל ומגפיים כבר לא קונים מהר אבל מאוד מאוד חסר.

אני צריכה למצוא עבודה. לחפש משרות, לשלוח קו"ח ולשכנע אותם ו(אותי) שאני מספיק טובה.

זה פחד שמשתק אותי.

מ-ש-ת-ק

כל העניין הזה של לצאת לreal world  שנמצא שם בחוץ כאשר אני אוחזת ב" ( ציטוט מדוייק של חברה שלי, יעל, מיום הכיפורים האחרון) מנטאליות של ילדה בת 17".

יאפ, אני קלולס.( בגרסת העוני).

יום אחד פודינג יעלה על זה שאני אמה. והעובדה כי אני אוחזת בפרונט של D  כבר לא תרשים אותו מספיק.

משה בצירוף מקרים

פודינג ואני יצאנו לחפש היום את החתול הלבן של השכנה שהלך לאיבוד. כשחזרנו באנו לפתוח את שער הכניסה לגינה  מול הבית. ראיתי מולו מכונית חונה ואדם מדבר בנייד. הסתכלתי שוב, זה היה משה. משה, אדם שאיתו היה לי קשר עקום ביותר. שהשמחה בלפגוש אותו מדי פעם נובעת מכך ששנינו מאושרים שנחלצנו מזה. הוא נשוי ואני סתם מסתובבת עם פודינג.

משה בכלל לא ידע שאנחנו גרים שם והוא עצר לדבר בנייד בחנייה מול השער שלנו.

הזמנתי אותו בנימוס לקפה. פודינג הציע גם עוגייה. משה ענה מה שהוא היה צריך :" אני ממהר, צריך לזוז , פעם הבאה"

אולי בגלגול הבא.

דונטלה