דונטלה הבוחשת

ביקור בהוספיטל

נסעתי לבקר את סבא המאושפז בבית החולים. תורי היה ל'השגיח' עליו. אין מה להרחיב על החוויה בבית החולים שכוח-האל, הריח,החולים, האוכל , האחיות (שהיו דווקא מאוד נחמדות, יישר כוח) והסבא שמתנגד לאכול או לשתות, למרות שהוא צריך.

שיש לך שקית של שתן שיוצאת מהגוף, יותר קשה לשקר לגבי מתי שתית מספיק ומתי אתה פולט תרכובת רדיואקטיבית כתומה,

רציתי לדבר על הנסיעה להוספיטל. בקושי אני יוצאת מירושלים, אזי כל יציאה היא בגדר הרפתקה.

הלוך-חזור

הכול היה מוכן מראש, הבגדים שהכנתי עוד בערב, הסנדוויצ'ים, הבדיקה באינטרנט מתי,לאן וכמה יוצא האוטובוס להוספיטל. בבוקר התעוררתי בשעה השערורייתית שש ורבע ,כך שנותר לי זמן לברקפסט, להתלבש, לאבד את הארנק ולמצוא , לשרוך את שרוכי הנעליים ולצאת.

כמה דקות לפני שבע כבר נעמדתי בתחנה לכיוון תחנה מרכזית. כולי מרוצה מההכנה מראש, הרבה אנשים חיכו בתחנה, משמע האוטובוס אמור להגיע עוד כמה דקות. חבורה של ילדים דתיים ישבו בתוך התחנה ושני זקנים מחוצה לה.יבוא האוטובוס, תוך רבע שעה אני בתחנה המרכזית. יהיה לי זמן לקנות סיגריות (ציוד חובה בביקורים בבתי חולים) וסתם להשתעמם קלות עד בוא האוטובוס בשבע וחצי.

האוטובוס לא מגיע א ך כולי מפגרת אך אופטימית, מקווה. פתאום מגיע אוטובוס ' הסעת תלמידים' וכל הילדים הדתיים בתחנה עולים. פאק. הם לא חיכו בכלל לאגד, איך , איך לא בדקתי את השעות של האוטובוס הפנימי שמול הבית עד לתחנה המרכזית?

טעות.טעות של טירונים.

אני ממתינה דקה חולפת ועוד אחת. כבר עשר דקות אחרי שבע שהאוטובוס מפציע. עוד עשרים דקות האוטובוס הבין עירוני עוזב. אני לוחשת : סע מהר ,סע מהר.

נאדה. כל רמזור הוא אדום. כל תחנה עולה נוסע ששואל : סליחה אתה מגיע ל... –לא. ואז יורד ומעכב אותי.

7:25, הצומת שלפני התחנה המרכזית בירושלים. פקק. האוטובוס מזדחל... 7:28 האוטובוס את דלתותיו לפני התחנה המרכזית . אני יורדת בריצה ושועטת אל שער הכניסה הכי קרוב.

השומר בכניסה מצביע על התיק גב שלי,מסמן עליו אומר: עם תיקים נכנסים מהשער השני. אני רצה לשער השני, דוחפת כמה אנשים בדרך. המאבטחת הרוסייה בדיוק פגשה חברה בלונדינית אחרת שלה. ה-שלום-שלום- גוזל ממני עוד כמה שניות יקרות. במכונת שיקוף התיקים,כולם מוציאים את התיקים שלהם בהילוך איטי, עוד לא התעוררו כנראה. אני מושכת את התיק שלי לכיוון המדרגות הנעות. רק כבש אחד עובד השני ב'תיקון',כך שכל הלחץ מצטבר על הכבש שלי. שנייה לפני שאני עולה לגרם המדרגות הנעות, שתי חיילות באות מהצד עם שתי כוסות קפה חם ומהביל מארומה ומניחות את רגלן על המדרגות נעות.חרא, חרא אני חושבת נדחפת בניהן , בין כל שאר הנוסעים ועולה לקומת הנסיעות היוצאות מחוץ לעיר. כמו אחוזת אמוק אני עוברת בין הרציפים ושואלת איפה קו להוספיטל, איפה?

מצאתי את הרציף, האוטובוס כבר בכמעט תזוזה, עליתי אחרונה מתנשפת. למזלי, הנוסע שלפני ניהל דיון מרתק עם הנהג על תעריפי נסיעה הלוך מול הלוך-חזור וכדאיות כלכלית לכל עסקה. הו, בזכות הנודניק ניצלתי.

נסיעה טובה דונטלה להוספיטל.

בחזור, לקחתי מונית שירות לצומת מרכזית בארץ. לא ידעתי מה כדאיות העסקה ואולי הוא מרמה אותי במחיר כי הו מרגיש שאני 'זרה' לא היה אכפת לי.

שהגעתי לצומת נקטתי בגישת ה'להיצמד למתנחלת' וכי למה ? כי אם לבחורה רגילה, שאינה בעלת מראה התנחלותי  מובהק עם חצאית המטאטאת את הרצפה –יעצרו , אחרי זמן רב, גם אנשים נורמאלים וגם שלל סוטים חובבי פרדסים, אזי למתנחלת בשם 'אחוות היו"ש' יעצרו כיפות סורגות במכוניות מקרטעות ויובילוה בבטחה. סטטיסטיקה, זה  הכול.

-פעם נינה ואני עצרנו טרמפ מאותה צומת. שיא ימי האינתיפאדה השנייה, לילה שלא רואים כוכב  ושתי האהבלות עולות לשבת בקבינה של נהג משאית ערבי. כה חסר אחריות , לא שמנו חגורה !

כמו מלכת הנודניקיות, התחלתי לדבר עם המתנחלת. גיליתי שגם היא צריכה טרמפ לירושלים והכרזתי עלינו כעל חברות בדם-ובהגה. התוכנית פעלה מצוין, הגיעה טרנטרה עם כיפה סרוגה ששומע רשת ב' בפול ווליום ושירים חסידיים בשקט, כמו שאר שוכני- היו"ש ונסענו לכיוון ירושלים.

חיפוש עבודה 4

אני ממשיכה לחפש עבודה. שולחת קורות חיים בקולולוש על גבי הרשת. תסכול פושט באיברי. אפילו לעבודה המפגרת הזאת- לא התקבלתי, כך הודיעה לי.

אתמול הייתי בראיון למין משרונת בשכר שחור, במשרד מפוקפק וכל היה מוזר נורא. רק מ אלה שעבדו שם הרינו כל כך  הרבה חום שרציתי ליפול בזרועותיהם  גם אם השכר נמוך והמשרה לא מאתגרת יבחושים.

לפני הראיון:

פודינג מתקשר: אה, מה העניינים,אני סיימתי את הלימודים. אני בדרך הביתה . לא הספקתי לאכול את מה שהבאת לי אני אוכל בבית.

הכנתי  לו ארוחת צהריים והבאתי לו ללימודים, פיזית וחם.

דונטלה: כן, בדיוק יצאתי מהשוק , קניתי כמה דברים, אני בדרך לראיון ואז אני אחזור הביתה.

פודינג: אחלה, מתוקה בהצלחה.

-          שיחה שלא נענתה מפודינג בראיון

דונטלה(בשמחה) : התקשרת אלי...

פודינג: כן, מה את נשמעת כזאת צוהלת

דונטלה: סיימתי עם הראיון, הלך בסדר. אני בדרך הביתה.

פודינג: תגידי המחשב קרס לך היום?

דונטלה: כן, פתאום לא יודעת למ..

פודינג: ואיפה הצמיד הוורוד שלך היה?

דונטלה: לא יודעת

פודינג: ליד המאוורר של המחשב, כמה פעמים אמרתי לך אני מייד ידעתי שהמחשב קרס איך שראיתי את  הצמיד.. למה את חסרת אחריות

דונטלה: אבל , לא ידעתי.

פודינג: אין לי אלפי שקלים לקנות מחשב חדש ....

וככה הוא המשיך ושטף אותי. זה הי כל כך מעצבן, בשביל זה הוא התקשר. זה מה שהיה לו להגיד???

ככה מצאתי את עצמי מקרטעת ברחוב, עם עגלת שוק ובוכה. משקפי שמש המצאה כה נפלאה.

ככה זה אמור להיות?

SMS

חברות רבות שלי התחתנו במהלך השנים מעולם לא חשתי קנאה. חתונה מעולם לא הייתה תכנון שלי באותה העת. היו לי עבודות להגיש, מסיבות לצאת ומאמרים לתרגם. אחר כך עם פודינג לא הזיזו לי חתונות של אחרים אל מול הקשר מלא האהבה וחד פעמי שיש לנו.

אם אלה היו סתם מכרות , לא היה אכפת לי מקורותיהן. הן היו יכולות להתחתן, להתגרש או לנסוע לחפש קואלות.

אם אל היו חברות כאלה-אמצע , פרגנתי להן. כל אחת ומה שעושה לה טוב.

אם אלה היו חברות נפש, הייתי מתרגשת משמחתן באופן פסיכוטי במיוחד אחרי שהן אכלו כל כך חרא מצורות שונות של קיום ג'יפתי שנקרא בשם הכולל בחורים.

אתמול הגשתי משהו שונה.קיבלתי  הודעת SMS, מיסרון מחברתי האמריקאית הנוירוטית – הנסיכה היהודית-אמריקאית הדתייה.

"הי .מה שלומך מלא זמן לא דיברנו *** ואני החלטנו להתחתן. מה חדש אצלך?"

לא נעים להגיד אבל קינאתי. אני מפרגנת לה מעומק הלב, היא בחורה מקסימה. מה חדש אצלי? הסחלה. הסחלה. האי ידיעה עם פודינג. עבודה אני עוד אמצא אבל האם יש לי אהבה , לא יודעת.

קולטורה:

אומנם בשחור לבן, אומנם משנות החמישים, אומנם יש פס קול שקצת מפחיד מדי פעם אבל חופי הכרך עם מרלון ברנדו לא סתם זכה בשמונה אוסקרים ב1954. קלאסיקה.