על מי אני עובדת?
אני לא נהנת. לא נהנת מהשקט הזה כל הזמן, מזה שאין לי מישהו קרוב שאני יכולה לדבר איתו, אפילו על סתם שטויות, רק שימלא את השקט הזה.
חשבתי ששקט זה מה שאני צריכה צריכה, זמן לעצמי, לנשום, לעשות מה שלא עשיתי כבר זמן רב..
אבל על מי אני עובדת? אני באמת לא נהנת
אז נהנתי בהתחלה, שבוע שבועיים..
ועכשיו זה פשוט יותר מידי שקט. הטלפון לא מצלצל, אף הודעה..
ואני יושבת בחדר שלי בבית של הוריי ואומרת לעצמי שלפחות שכשהייתי איתו, לא הייתי לבד.
ואני שונאת את הלבד הזה.
שונאת את השעות על גבי שעות של להיות לבד.
ללכת לישון לבד, לקום לבד, בלי שום דבר שממלא אותי בין לבין
והדיכאון הזה כל שישי שבת.. הדיכאון הנוראי הזה
שכל הזמן בא לבכות.
בכיתי איתו, אני בוכה בלעדיו
לא מוצאת שום מקום נכון להיות בו
הייתי כל כך סגורה על הצעד הזה
איך זה פתאום מתערער?
בת 27 בבית של ההורים שלה,
מרגישה כמו ילדה בת 16
לא רוצה להרגיש ככה כבר. רוצה להרגיש גדולה, להתקדם ולהתפתח
אז עשיתי צעד קדימה או הלכתי אחורה?
אני כבר לא יודעת
אני רק יודעת, שאני ממש לא נהנת.