אני מניחה שזו טעות להתחיל לרשום עכשיו. במצב שלי פשוט צריך לשים את
הראש על הכר ולישון אבל אני לא מסוגלת. אני יודעת שכל מה שאני ארשום עכשיו יהיה
קיצוני ודרמטי, כי אני עייפה ואני מוצפת ואני לא חושבת רציונאלית ואני בעיקר
במחזור, אז לא, זה לא טוב לכתוב עכשיו.. אבל אני חייבת לסדר את המחשבות, חייבת
לראות אותם שחור על גבי לבן, כתובות ומסודרות, כדי שאולי זה גם יעשה לי סדר.
מה זו הנפילה הזאת היום? מה קרה לי? רגע אחד אני בהיי של החיים,
קורנת, מסופקת, רוקדת באוטו עם המוזיקה וכמה ימים אחרי זה אני מרגישה בריצפה. אני
מנסה לחשוב מה גורם לי להרגיש ככה ובעוצמות כאלה (ונתעלם שוב מהעובדה שאני במחזור
ויש לזה בוודאות השפעה).
אני נחנקת. בעיקר נחנקת. ומרגישה לגמרי לבד.
אני לא מצליחה להכיל את הכל, אני לא מצליחה להכיל את עצמי, אני לא
מצליחה ...
באמת לפעמים אני חושבת שאולי אני פשוט צריכה להיות לבד. יש כאלה אנשים
שנועדו להיות לבד, לא? כי אני לא מצליחה להיות בזוגיות. אני פשוט לא. עד שחשבתי
שמצאתי אולי מישהו שיכול לתת לי מקום, מסתבר שאין לו. ואני תופסת הרבה מקום.
לפעמים יותר מידי. וכשאין לי מקום- אני בורחת. ואז אני שואלת את עצמי- האם לי יש
מקום בשבילו ? ואני לא בטוחה בזה. הרי זו אני, הנפח שלי גדול מידי, המחשבות הרגשות
התיסבוכים הדמיונות הסרטים והדרמות.. זו אני. ממלאת את החלל בכל כך הרבה, שמי
בדיוק יכנס בו?
ואז, אני מוצאת את עצמי לבד. נשברת, בוכה, מתאבלת.. לבד.
וניסיתי, כל כך ניסיתי לקחת עזרה. פסיכולוגים, סדנאות, יועצים... למי,
באמת למי לא שפכתי את הלב. הכל כדי למצוא תשובה, למצוא פתרון – מה לעזאזל דפוק בי.
מה לא בסדר איתי. למה אני כל כך אבל כל כך סובלת, וממה? על פניו הכל בסדר. הכל
באמת בסדר. יש לי בית שרציתי, יש לי עבודה שרציתי, אפילו.. אפילו התחלתי זוגיות
חדשה, אז מה.. מה לא מסתדר שם? מה לא יושב נכון? למה בגיל 28 אני צריכה עדיין
להרגיש את התחושות שאני מרגישה, את חוסר השלמות, את הכאב, למה בגיל 28 אני צריכה
לשמוע את המטפלת שלי אומרת לי שאני משדרת שהכל בסדר אבל בפנים אני גמורה, אני מוצפת, אני מחניקה משהו עמוק בפנים שאני לא יודעת אבל הנפש יודעת. אז מה אני אמורה לדעת ואני לא יודעת?? מה הדחקתי?? מה לעזאזל כואב כל כך??? ואיך למען השם אני פותרת את זה כבר. כי לא מגיע לי, לא מגיע לי להיות לבד, לא מגיע לי להתמודד עם זה לבד ולא מגיע לי לשבת בעשר בלילה באוטו בוכה, כי רע לי. ואני לא יודעת ממה.
זה לא חיים,
אנחנו לא נולדנו להיות חצאי בני אדם, אני לא נולדתי ולא עשיתי את מה שעשיתי והגעתי
לאן שהגעתי כדי שבסוף ארגיש ככה.. למה אני כל כך פגועה. ופגומה. ומי יוכל להבין
אותי בתוך כל זה.. אין לי סיכוי, אני יהרוס כל דבר שניקרה בדרכי. אני יהרוס כל אחד
שרק ינסה להיות איתי בדרך הזו. הייתי כבר שם, הרסתי את זה, ויותר מפעם אחת.
חשבתי שיש לי את שיא הסבלנות, חשבתי שהפעם אני בונה זוגיות נכון. שאני מקבלת, שאני מכילה, שאני אמפתית, שאני מאפשרת. אמרתי לעצמי שאני יכולה לעשות את זה. והנה, זה התנפץ לי בפנים. כי אין לי. כי ברגע הראשון שאני קצת חשה נדחקת הצידה בגלל סיבות כאלה ואחרות כל המנורות האדומות שלי קופצות, כל האזעקות מופעלות וההגנות והחומות מתחילות לעלות. ולכי תסבירי. לכי תסבירי לאדם שמולך מה לעזאזל לא בסדר, למה זה כל כך מקפיץ כל וריד וכל נים בגוף, ומהיכן זה נובע... איך תסבירי לו
אם את לא יודעת להסביר לעצמך.
אז למי אני באה בטענות? לבן הזוג? לעצמי? ליקום? לאלוהים? על מי להוציא את הכעס והתסכול? איילת אמרה לי בזמנו לשחרר את הילדה קטנה שבי. היום, בת אל אמרה לי שדחקתי את הילדה הקטנה שלי יותר מידי פנימה. ומי זו בכלל הילדה הקטנה הזאת שכולם מדברים עליה? מה יש בה? ומדוע היא בפנים?
אני כל כולי חידה אחת גדולה. ואין לי אפילו קצה של חוט כדי להתחיל
להבין, אפילו לא כדי להתחיל לנחש. יש כאלה אנשים, מבוכים בלתי נגמרים של שאלות ובעיות, שאין להם פתרון. ואולי צריך להפסיק להילחם עם זה, ופשוט לקבל את זה. שלשער הזה אין מפתח, שלפאזל הזה אין חלקים מתאימים, כי זה יעזור לשחרר ואולי, רק אולי, יתן נחמה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
