אני שונאת את הקשר שלנו. אני שונאת אותי בתוך הקשר שלנו. את זה שכל הזמן יש משהו שלא בסדר, משהו שאני מואשמת בו, משהו שאני עושה לא בסדר. אתה בטח מרגיש גם ככה. מרגיש את הביקורת באוויר ואת הניסיון להצטדק ולהתגונן. מה זה הדבר הזה? אני מרגישה בתוך סיוט מתמשך, בתוך חלום בלהות שלא מפסיק. הרגעים הטובים כל כך דלים, אני כבר לא זוכרת את הפעם האחרונה שהרגשתי טוב בתוך זה.
הבעיה היא, שאני לא יודעת כמה מתוך זה זה שלי, וכמה זה באמת אובייקטיבית ככה.
כי אני, יש לי כשרון טבעי להריסת קשרים. תנו לי את הדבר הכי טוב בעולם ואני אוריד אותו לריצפה, כי אין אצלי דבר כזה "טוב", משהו חייב להיות רע, משהו חייב להיהרס, כי לא יכול להיות שיהיה טוב. אז אולי זה לא שאתה לא יודע להתמודד איתי, אלא אין אף אחד בעולם שיצליח להתמודד איתי. כי אני לא מוכוונת זוגיות, כי אני לא יודעת ליצור אותה, כי האינדיווידואליות שלי חשובה יותר.
מצחיק, כל הזמן אמרתי לעצמי שאני ושחר נפרדנו כי הוא לא יודע ליצור יחד, כי הוא אינדיווידואליסט ולא לקח אותי כחלק מהמשוואה, כמה אבסורד זה שבסוף זו אני.
אני מנסה להבין מה אני יכולה לעשות מפה. להמשיך להרים את זה? עוד שיחה ועוד סליחה ועוד פתיחה של דף חדש עד שהכל הופך להיות בדיחה. כמה אפשר לשחק כאילו הכל נפלא וכאילו נועדנו וזה מה שמחזיק אותנו יחד. בסדר, אז חזרנו אחרי המון שנים. יופי. "הגורל" הביא אותנו לפה. ומה הלאה? אנחנו לא יודעים להתקדם. אנחנו יודעים רק ללכת אחורה. לדבר על דירה, לדבר על טיסה, לדבר אפילו על שירי חתונה. ומה בפועל? איפה התקשורת? איפה האהבה? איפה לשים את הכעסים בצד? איפה ההבנה הבסיסית וההתחשבות בין בני זוג. ושוב, לא יודעת אם זה אני או אתה או שילוב של השניים. השאלה היא, האם זה משנה מאיפה זה נובע? כי התוצאה היא אותה תוצאה. לא יודעת מה אתה מרגיש, אבל לי רע, רע מאד.
אמרת לי שאני בורחת, אני באמת בורחת. בכל הזדמנות שיש לי. אם זה בריחה פיזית, מחוץ לדלת, יותר מידי פעמים. ובין אם זה נפשית. אני בורחת נפשית ממך. נותנת לזה כותרות של "אני עייפה" "יש לי עבודה" "הולכת להורים" ...אבל אני בורחת.
כל הבעיה אתמול יכלה להיפטר בזה שאני הולכת לישון מוקדם וקמה מוקדם כדי לשבת איתך לארוחת בוקר לפני שתיסע. אבל .. נתתי תירוצים. כי אני בעצם רוצה לברוח. אני לא יודעת איך להחזיק את עצמי בתוך זה, זה כאילו חצי אחד נאבק עם השני כדי לא ללכת. כדי לתת לזה עוד הזדמנות, כדי לתת לזה עוד מקום. איך אני מפסיקה את הפיצולים האלה, להיכנע ולברוח? להילחם? ואיזה צד ינצח?
אני עייפה מלהילחם בעצמי עם עצמי. נלחמתי בקשר הקודם, נלחמת עכשיו. למה פשוט לא מגיע לי להוריד רגע את כלי הנשק ולנוח? לשים את הראש על חזה של מישהו מבלי שיהיה בלגן בראש? מבלי שכל האורות האדומים ידלקו ויזהירו מסכנה. בלי שיחות ומונולוגים עם עצמי של כן לא אולי למה כמה וכיצד.
מחפשת שקט. שקט נעים, שקט לבן. בראש, בלב, בגוף. להרגיש שהגעתי. שהנה- זה ממש זה. פה אפשר לנוח, פה לא יהיה רע.
זה קיים בכלל? יש כזה דבר? או שאני חיה בעולם משל עצמי שהוא כל כך מזוייף.
אני לא ילדה בת 6, אני יודעת שאין כזה דבר מושלם, ושזוגיות זו עבודה קשה אבל מתגמלת. אבל התחושה, אני רוצה את התחושה. תחושה ששווה לעבוד ושווה להילחם כי יש אהבה וכי יש ניצוץ בעיניים וכי יש ידיעה אחת ברורה שבלי זה, בלעדייו, בלי הדמות הזאת שאין לי מושג מי זו עדיין- הכל יהיה פחות יפה. כי שנינו ביחד יוצרים משהו שאין לבד.
ואת התחושה הזאת אני רוצה. ואותה אני מחפשת.
מקווה שזה אכן קיים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
