Story of My Life

יום שישי, אני יושבת בסלון שלי על הספה, הבית שקט, כוס משקה ביד- ואני לבד. 

מי היה מאמין שאגיע לגיל הזה ואהיה לבד. 

אני חשבתי שבשלב הזה בחיים אני כבר אמצא את הדרך הזוגית שלי, ולא. זה לא קורה. 

כנראה יש בי איזה משהו "מיוחד" שזה פשוט לא קורה לי. 

בא לי להקיא מהפייסבוק. אין כמעט פעם אחת שאני פותחת אותו ולא רואה משהו שקשור לזוגיות- הם התארסו ואלו התחתנו וזאת בהריון וההם חוגגים 5 שנים יחד. ואני לא יכולה לסבול את זה יותר. 

לא כי אני מחפשת איזו חתונה, או ככה בטן יפה של חודש שביעי. אני כן מחפשת להיות במקום הרגוע הזה- שמצאתי. שאין מה לדאוג. שאני לא אשאר רווקה זקנה עם שלושים חתולים. 

איך יצא שאני מאחור. איך יצא שכמעט כל מי שאני מכירה מצא את החצי השני שלו, ואני פה עדיין מחכה. 

איך יצא שהגבר שרציתי להתחתן איתו הפך לבלתי נסבל, והגבר שרוצה להתחתן איתי עכשיו הוא גם בלתי נסבל. 

איך יצא שאני לא מוצאת את הזה שבאמת אהיה מאושרת איתו. 

וזה בעצם כל מה שאני מבקשת. לא חתונה וילדים ולגור ביחד. 

רק.. רק לקום בבוקר ולהגיד "טוב לי", להתמקד בעבודה שלי ובקריירה שלי כי לזוגיות אני לא צריכה לדאוג, יש לי את ההוא בבית שגורם לי שקט. 

ואני לא יודעת אם זה שאני נמצאת איתו עכשיו יהיה זה. ניסיתי שהוא יהיה זה. בכל כוחי. אבל כנראה שזה לא עובד כשממש מנסים וממש דוחפים, מוצצים לזה את כל המיץ. זה כנראה לא זה. 

והפחד הוא.. מה יהיה כשאעזוב את זה ועדיין לא אמצא? מה אם לעולם לא אמצא? מה שבטוח- לשבת בבית בשישי בערב עם הדרינק שלי בטוח לא יגרום לי למצוא. לבהות במסך הטלוויזיה או המחשב כל ערב גם לא יגרום לי למצוא. 

אבל מאיפה אני אמצא כוחות? מאיפה אמצא כוחות לצאת ולהסתובב עד השעות הקטנות ולחייך לאנשים ולגרום לזה לקרות. מאיפה אמצא כוחות. בקושי יש לי כוח להרים את עצמי מהספה למטבח. 

איך אני בגיל כזה צריכה להתחיל מההתחלה. ואני לא מבינה למה זה מגיע לי בכלל. אני מרגישה כמו בעונש, כן. חתיכת עונש. כי זה פשוט חונק. כי אני לא מצליחה להנות בשמחה של החברות שלי שמתחתנות, ואני לא מסוגלת לשמוע עוד מישהו שהתארס, ואני לא מסוגלת לשמוע על הבני זוג של החברות, ולא ללכת לשום דבר שיש בו זוגות. כי אני יוצאת מדעתי. כי אני מרגישה כל כך אפסית. אני כבר בקושי מסוגלת ללכת לארוחת צהריים עם המשפחה כי זה מרגיש לבד. זה מרגיש שכבר מסתכלים עלי מתי אני אהיה בזוגיות, מתי אני אתחתן, הרי אני הבאה בתור. ואני קצת אכזבה בקטע הזה, אולי יותר בעייני מאשר בעיניהם. כשאמא שואלת אותי מתי אביא אותו לארוחת ערב, וכל מה שבא לי להגיד לה זה שלא טוב לי. ולא בא לי שהוא יבוא. כי אני בכלל לא רואה אותנו מעבר לזה. וכל מה שיוצא לי מהפה זה "אולי פעם הבאה". 

הסיבה היחידה שאני לא חותכת את זה עדיין זה כי אני לא סומכת על עצמי שזה מה שאני צריכה לעשות. אני לא יכולה לסמוך על עצמי יותר, אני מרגישה שהרגשות שלי מזוייפים, אני מרגישה שגם אם אני מרגישה משהו עכשיו- הוא פשוט לא באמת קיים. הנה עובדה. כמה רציתי את החזרה הזאת שלי ושלו, ממש אמרתי לעצמי שאם אנחנו נחזור אז כנראה שזה צריך לקרות, שזה "הגורל". וכשחזרנו- כאילו כלום לא קרה. כאילו מעולם לא בכיתי איך פספסתי אותו, כאילו מעולם לא ישבתי והתחננתי ליושב למעלה שזה מה שנכון לי. איזו בדייה. אני רוצה משהו ומפסיקה לרצות אותו ברגע הבא. וכל ה"חלום" הגדול הזה הפך לסיוט, וכל מה שאני מרגישה עכשיו זה ריקנות וגועל. 

אבל אני.. אני עדיין מחכה לאחד. לזה שאיתו אני ארגיש דברים אמיתיים. לזה שאני לא אתלבט מולו ולא איתו ולא בכלל. בלי התלבטויות. פשוט ידיעה אחת ברורה, שזה שלי. שזה אחד. 

עוד מחכה לאחד, 
חלום ישן עוד מלווה, לא נבגד. 
מחכה לאחד 
כשיופיע אזהה אותו מיד. 
עוד מחכה לאחד 
אשר ישכיח בעיניו 
את העולם וכאביו 
לאחד 
שחותם שפתיו יטביע בי לעד. 

עוד מחכה, לא אפחד, 
עוד נאחזת בחלום, לא אמעד. 
מחכה לאחד 
שהבטיחו לי בספר מנוקד. 
עוד מחכה, לא אפחד, 
גם אם הזמן שיניו נועץ, 
עוד יש בי רוח עד אין קץ 
לאחד 
שציפור נפשי בכף ידו תרעד. 

אם יש אהבה, אם יש אהבה 
אם יש אהבה בעולם, 
אז היכן היא הלילה? 
אם יש אהבה, אם יש אהבה, 
אחכה לה עד יכלו ימי ולילם.