חודשיים לא בכיתי.
חודשיים לא בכיתי מאז שנפרדנו.
חודשיים מהתקרית הזאת שהייתה לנו בה לא רצית לראות אותי יותר, בה שלחת הודעה שזה נגמר. ואני? לקחתי באדישות.. כי כבר הרגשתי. הרגשתי שזה גוסס יותר מידי זמן, הרגשתי שאני לא במקום שאני רוצה להיות, הרגשתי שזה בכוח. אז לא היה לי קשה.
איך התגאתי לאנשים אה? שאני לא בוכה...שאין לי כבר על מה לבכות.. שאני בכיתי בפרידה מלפני שנה, ובכיתי בפרידה מלפני חצי שנה, ואני בכיתי בעצם בכל ריב ובכל כעס, וכבר אין מה לבכות. אין דמעות יותר. יש רק הקלה.. והשלמה. שאני כבר אחרי זה.
אז לא בכיתי.
וביום חמישי רגע אחרי שאני סוגרת את הדלת של המשרד ונגשת לאוטו, מתניעה..שמה רדיו.. ופתאום.. דמעה. ועוד אחת. ומחנק כזה בגרון. לא ממש בכי.. כמו עכשיו כזה. כשרוצים לבכות וזה יושב ממש אבל זה לא יוצא
בלי שום סיבה, בלי שום טריגר.. פשוט ככה. כאילו איזה משהו נופל שם. איזו הבנה כזאת, שזהו.
כל כך הרבה רציונאליזציה. מלא הצדקות. למה זה לא נכון, למה זה לא זה, למה אתה לא ה-בחור בשבילי..
כל כך הרבה סיבות הגיוניות ששכחתי את הדבר הכי פשוט...
שמותר לבכות.
מותר פאקינג לבכות.
מותר להיזכר בך, מותר לכאוב את לכתך, מותר לרגע אחד קטן להתאבל על זה.
מותר להגיד לעצמי שאני לבד. ולהרגיש לבד. ולחזור לבית ריק ולהרגיש את החלל הזה, עד כמה שלפעמים זה כיף אבל זה גם כואב.
וזה נהדר להרגיש את החוויה השלמה הזאת, של טוב ורע, של אמביוולנטיות למצב החדש .
כל כך הרבה חלומות היו לי איתך, פטנזיות, שזהו מצאתי, זה אתה, ואנחנו לנצח. וזה התנפץ..
היית החיים שלי בשלוש שנים האחרונות, חייתי אותך, נשמתי אותך. ומהאדם הכי קרוב אלי הפכת לזר לחלוטין..
אז מותר.
אני רק צריכה קצת לבכות..
ולנשום.
ואז לשחרר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
