הילדה של החלומות שלי היא כבר אישה

ביום השני של הסתיו היא צחקה בפה מלא

היא לא הפסיקה להתייפות.

הילדה של החלומות שלי היא בשלה

בעוד כמה ימים היא תלך ואני נשאר

לא שלה, בשלי יש סתיו והרבה ערגה

וגעגוע לילד שהיה.

הילדה של החלומות שלי מחזיקה אוכל בריא בילקוט

(לפעמים היא מציעה לי משלה)

ויש לה גם עכשיו עיניים חדשות

ומלתחה

וזיק בעיניים ורעב למלחמה.

הילדה של החלומות שלי

ממיסה אותי במבטה

ואני לא נוגע בחלום

וכבר היכתה בי היקיצה.

אז הפוסט הזה ימשיך לנוע בטלטלות הימים האחרונים שנקראים גם "ימים נוראים" - ולטעמי צריך לתת מדליה למי שהגה את צירוף המילים הזה.

ביום רביעי באה אליי ר' בשעה 21:00 בערב טענה שיש לה ישיבה ב22 בלילה ושאם אני רוצה שנישן ביחד אז שאני אחכה ממנה לטלפון. נשמע לי די הזוי , הילדה עובדת בחנות פרחים ומה יש לעשות ישיבה לתוך הלילה, מצד שני היא הייתה לבושה באמת בבגדים של עבודה וכאלה ככה שלא שאלתי יותר מדי. אבל כשנהייה חצות שלחתי לה הודעה שאני נרדם. למחרת , יום חמישי , קבענו לצאת, ואז חברים הודיעו שאנחנו משחקים פוקר, אמרתי לר' שאני אתקשר אליה באיזור חצות כי למחרת ממילא אין עבודה ואפשר לישון עד מאוחר. בפוקר היה כל כך סבבה, והייתי אחרי בקבוק שלם של יין וכשר' שלחה לי הודעה "מה קורה" פשוט סגרתי את הטלפון. היה לי קל לעשות את זה כי באמת לא היה בא לי לראות אותה וכל הסיטואציה שלה נבעה מהדברים של י' אליי שאני חייב לתת צ'אנס. לא מאמין בזה. אם אני רוצה מישהי אני רוצה, ואם לא אז גם עוד מאה פגישות לא ישנו את זה. חייב לחזור אל האמיתות של פעם כי בסה"כ עדיף למות בדרך שלך מלחיות בדרכים מזויפות של אחרים. בכל אופן ישבנו עד איזה שש בבוקר, אני, ע' , ליאור, ויניב. הסכומים היו קטנים - אנחנו לא מתפזרים - ויצאתי מורווח 200 שקלים שההכי מופסד הפסיד 400. היה לי סינג'ור של אימא שלי שביקשה משהו באחד עשרה בבוקר אז נשפכתי עד 10 וחצי והיא התקשרה ואמרה שבסוף הסתדר לה ככה שישנתי כמעט עד שעתיים לפני הצום. נסעתי אליה לישוב הקהילתי שבו היא חיה, עשינו סעודה מפסקת אצל אחי , למרות שידעתי שרוב הסיכויים שאני לא אצום.לפני כניסת הצום התקשרתי לר' לא כדי להתנצל , כי לא באמת הצטערתי, אבל לתת לה להוציא קיטור וגם, קצת, לא להשאיר את הדברים ככה. היא הייתה קפואה אבל לא אמרה שומדבר דרמטי חוץ מ"צום קל", היא עצמה תכננה להיות אצל איזו חברה טולעשות מרתון של דיוידי,  הלכתי עם אימי היקרה לכל נדרי בבית כנסת מסורתי/קונסרבטיבי. היה מוזר לאללה לשבת ליד אימא בבית הכנסת, ולראות נשים שלוקחות חלק בטקס, ונשים אחרות שנועצות מבטים סקרניים. חשבתי שאם רוב האנשים שם היו באים ממקום של אלוהים ודת ואיזשהו רצון לערוך רפורמה הייתי מאוד בעדם. אבל ממה שנראה לי זה יותר קטע של למרוד, וקטע של לשמר מסורת של טקסטים, מילים ומנהגים ופחות עניין של אמונה וחבל. כי הרעיון של לשמר את המסורת ברוח הימים הנוכחיים היא נכונה לעניות דעת אני אהבל הבסיס צריך להיות דתי/אמוני ולא פולקלוריסטי/תרבותי. מילא.

בערב הגיע אחייניתי האהובה , טינייג'רית כוסית שלא מוצאת את עצמה. סיפרה לי על השטויות שהיא עושה וביקשה שאני אארגן לה חשיש. אמרתי לה שאני יאהב אותה בכל בחירה שלה ויכבד כל מה שהיא תגיד אבל ברגע שאני משתף פעולה אני נהייה חלק מהבחירה שלה ולכן כדאי שלא תבקש ממני לא סמים, לא אלכוהול ולא קונדומים. היא שאלה אותי איך זה שסיגריות אני כן נותן לה. אז אמרתי לה שזאת גם טעות אבל עם סיגריות איכשהו אני יכול לחיות. טחנו את הנושא איזה חצי לילה עד שבאו החברים שלה לאסוף אותה. החג עבר בנעימים בשיחות עם אחיין שלי וגיסתי וגם עם אימי שתחייה , בסוף הצום כשהיא הייתה בבית הכנסת חתכתי לה סלט ענק, פינקתי באורז מושקע ובשניצלים ונסעתי הביתה. התקשרתי לר' להזמין אותה לשתות משהו וסתם להתנחמד שהבנתי ממנה שהיא לא רוצה יותר קשר איתי ואמרתי לה שזה לגיטימי לגמריי ואני מקווה שהיא לא שונאת אותי. זהו, רווק פורמלית, שמחתי לקבל טלפון מיואב וללכת עכשיו להתקלח ולצאת לשתות משהו. בכל פרידה גם אם זה לא מאדם אהוב יש איזה צער ששורה עליך. אני מקווה שחצי ליטר בירה ישפרו קצת את ההרגשה ואם לא אז מילא נראה שכך נגזר.

חתימה טובה (אמרו לי שמותר להגיד עד ערב סוכות)

דג.

וואלה מצב רוח חיובי.

זה מוזר קצב השינויים שעובר מצב הרוח שלי ואני די משוכנע שהאשמה נעוצה בעונת המעבר אבל מה לי כי אלין אם היום היה יומטוב. כל הזקנים שלי מחכים לי החודש בסיבוב. עד היום בביקורי הבית נמנעתי מלשתות איתם קפה, גם כי ההפסקת קפה בעבודה היה משהו שחיכיתי לו ואיפשר לי לשרוד את הכמות המטורפת של 120-150 ביקורי בית לחודש וגם כי זה היה מאריך מדי את משך הביקור והיות והטלפון הקטן לא מפסיק לטרטר בעיות אז גם הפגישה לא ממש נינוחה. הקשישים - בעיקר המרוקאים ( וזאת פעם ראשונה הפוסט שאני מודה לאלוהים שאני לא חייב במדיה הזו פוליטקלי קורקט ) נורא נפגעים שלא שותים איתם קפה. עד היום יצאתי מזה בשבועה שזה רק שהפעם אני נורא ממהר אבל בפעם הבאה גם קפה, וגם בקלאווה. הריטואל נמשך מחודש לחודש רק שהפעם אחרי שנה הם מתעקשים. אולי עונת המעבר משפיעה גם עליהם. הזקנות המרוקאיות הם בכלל תופעה שראוי לדון בה. להם חשוב הניקיון. אוהו כמה שזה חשוב להם. חלונות, מקרר, גז, משאות כבדים. המדינה חשבה שהיא חכמה. נתנה להם מכתב שהמטפלת נועדה לסיוע ביתי ולא למשק בית, הגדילה לעשות ופירטה מה מותר ומה אסור. וביד השניה הפריטה את השירות ל-9 חברות סיעוד צמאות דם ומזומנים. מה נהייה? כל מנהל חברה מבטיח לקשיש שאצלו הוא יקבל "הכול" רק שיבוא. כל מטפלת תקבל שכר מינימום וב19.95 שהיא רואה תעשה עבודה שבשוק החופשי שווה פי 2 בעוד החברה תגזור עליה קופון של יותר מפי 2. ומי יווסת את הכל? אנחנו העובדים הסוציאלים. פתרון אידאלי. השיחות שלי עם הקשישות האלה זה שומדבר שקשור למה שלמדתי בתואר 80 אחוז מהשיחה לא מתקש/ר למי ואיך מתעלל/ים בהם, גם לא למצוקות הגופניות זה בשוליים מהות השיחה זה "מה הסיפור שהיא תעשה לי את הארון מטבח" וכמובן השיחה הטעונה (והחשובה כשלעצה) "מה הסיפור שלה לעשות לי שטיח" המטפלות מצדם מקפידות להזכיר לי שאני זה שאמור לשמור עליהם (סליחה , אני סרסור????) והחברה מלמעלה משקיפה ובין הדקות שהיא סופרת את השטרות לשאר הזמן מזכירה לי שאוי ואבוי אם נאבד לקוח. אבל סוחבים. מנהלים מו"מ על התדירויות, מעוררים אמפתיות ויוצרים קשרים וככה האיזור שאני מנהל הפך בשנה שקיבלתי אותו מ290 קשישים למפלצת בת 420 לערך והיד עוד נטויה. ימי סליחות באויר וכולם מתנצלים בפניי על היחס שהם נתנו לי ואם חלילה עלבו בי בשנה האחרונה , האמת שזה די מרגש. אלי במרטומים שאכלתי מהם לא מעט חרא אבל איכשהו באמת שלא נפגעתי. העזיבה של ס' מתקרבת במהירות וחלקים מהאיזור שהיא ניהלה עוברים אליי. גם מועד עזיבת הדירה שלי מתקרב ואתמול ביטלתי פגישות דירה בגלל פרונקל ענק שהתעקש לבצבץ בישבני הענוג (תודה שניה למדיה הלא פוליטקלי קורקטית כאן) העברתי את הערב במשחות והאמת שזה עזר כי בבוקר הכל היה במקומו - ותודה לאלוהי האיכטמיול - משחת פלא -מומלץ בחום .

ר' עשתה לי הפתעה וביציאה האחרונה שלנו הודיעה לי שאם אני מתכוון להמשיך לחרבן עליה אז כדאי שנפסיק את הקשר עכשיו. כטוב ליבי בליטר גולדסטאר ואימון של 10 ק"מ הליכה אמרתי לה שהיא נורא רדיקלית, היא בתגובה אמרה שהיא מבינה שאניט לא רציני ושהיא הולכת. תפסתי לה את היד ומשכתי אותה אליי וביקשתי ממנה כמה דקות לעכל. בסוף הסכמתי להיות יותר בנאדם ולהיפתח אליה אבל איימתי עליה שאם היא רק תעקצץ לי את הלב באיזשהו סוג של כאב אני אאלץ להרוג אותה. זה הגיע אני חושב בגלל השיחה עם י' שהציע לי לשמור על קשרים גם אם זה לא אש רותחת וזיקוקים כי כנראה שככה זה אצל כולם. אני לא יודע אם הוא צודק אבל כמו שהוא אמר לי "בוחן המציאות שלך זה לא מה שהיה".

אז זהו, אני עוד מעט הולך לרדת על שיפוד על ש' ואחר כך לראות דירה. מקווה שמגמת השיפור במצב הרוח תימשך. כי בת'כלס... לפעמים, העולם הוא בסך הכל בסדר.

גמר חתימה טובה,

דג.