'' החופש היחיד שלנו נמצא בכלוב שבנינו לעצמנו "

חזאים - רמז מתרים

אני שונא את דני דויטש מערוץ שתיים. שונא חזאים. שונא. כל שבוע שעבר הוא דיבר על סופת גשמים שאמורה הייתה לרדת ביום שבת. "השבת הכי גשומה שראיתם!!" "החורף האמיתי!!"  כמדומני. איזה גשם ואיזה מטריות . איזה נעליים ואיזה תהיות . אין גשם. שכח לבוא. אין . הלכה ההסתגרות בבית . ראו פוסט קודם.

בהמשך , יקירנו החזאים , רוצה לאמר דני דויטש , דיווח כי יום ראשון יהיה נקי מגשמים בתל אביב. נחמד , חשבתי. - תנסו להגיד לי את זה עכשיו. אחרי יום גשום במיוחד -. עכשיו , בעיקרון , מי אני שלא אחכה לגשם בדלת עם דלי לאגירת מים לשעות צרה , רוב מכרי יודעים שאני אוהב גשם , חורף , וכל מה שמשתמע מכך. אבל מה , יצאתי מביתי היום עם מכנסיים קצרים , חולצה קצרה , וכמובן , קרוקס. חלקכם אולי יתהו על טמטומו של הכותב. הכותב שם עליכם פס. . . לכותב היה חם בבוקר. הכותב עשה מה בא לו. ושיקפוץ דני דויטש.

ניסיתי להעלות תמונה שצילמתי של גשם הזלעפות ששטף אותי . אבל , כנראה שישרא בלוג לא בעד העלאת תמונות פשוטה לבלוג.

המשך היום הלך די טוב.  הספרים אוחסנו בסוף הלימודים והלכתי לדיזינגוף לפגוש חברים מהעבודה שהתפטרתי ממנה לפני חודשיים תוך קבלת פיצויים שמנים,  שלא ראיתי הרבה זמן. היה נחמד , פגשתי חברים תיירים שלהם שהיו איתם , חואן קרלוס ופלימה מפראגוואי. וכמובן , הדרום אמריקאים האלה בעלי טמפרמנט מצחיק וגם המבטא לא חסך צחוקים. אז היו צחוקים. הצלחתי איך שהו לדבר ספרדית למתחילים מה  שהרשים \ הצחיק אותם עד דמעות. יאללה , נראה אותם בעברית מסתדרים..

בסגירת פוסט רגוע , מכל ישראל.

חזרה

המון זמן לא כתבתי . אולי בגלל שלא נזקקתי לזה , או שפשוט רעיון הכתיבה עדיין מוזר מבחינתי. בכל מקרה , כרגע מתחשק לי לכתוב. אולי אני אמשיך אחר כך , אולי לא.

יום שבת , שעה ארבע חמישים ושתיים. ויש לי כל כך הרבה דברים לעשות , אבל משום מה אני לא עושה אותם. כאילו שאתם לא ככה  כולם ככה, תגידו מה שתגידו.

השנה הזאת מלאה במחשבות. לאלו מבינכם שעברו תיכון או שכרגע בתיכון , אתם בטח מכירים את המורים האלה בבית הספר שלכם שתמיד מנסים להסביר לכם שאתם אוטוטו מסיימים תיכון ואין הרבה זמן לשטיות או סתם להגיגים והזיות . עכשיו , זה שונה כשאתם באמת בכיתה יב ואתם יודעים מתי התאריך של הבגרות האחרונה.( אגב - 8.07.09).אז , אתם נכנסים ללחץ. אז אני , בחור ששוקע במחשבות 98 אחוז מזמנו ולא מרבה לצאת מהם גם כשהוא ממש צריך להתרכז , על סף שגעון. אני לא יכול להפסיק לחשוב על העובדה שיש לי בדיוק 5 חודשים בין הבגרות האחרונה הנ"ל והגיוס , והתקופה הזאת , .... , התקופה האחרונה בחיי שאם יצעקו " הי , ילד!!" ברחוב, אני אסתובב.... ללא מחויבות לשום דבר ואף אחד , החודשים האלה יעברו נורא מהר.  ולפני שאני אשים לב אני בדרך לבה"ד 1. מפחיד. רגע , מה עם הטיול שתכננתי עם החברים?? ולהתחיל ללמוד מה שאני באמת רוצה , ככה בקטנה ?? ולנסוע לצפון הרחוק עד הגיוס? כל מה שתכננתי. אני בטח אהיה כל כך קפוא מפחד ששום דבר לא יצא לפועל. ומה עושים אז? ומה עם הצבא.. שלפי הפרוטקציות שהפעלתי בקושי ( אני שונא פרוטקציה ) לא כל כך אוהב אותי ( - קב"א יחסית נמוך).. איזה תפקיד ינתן לי? אני גם ככה יהיה ג'ובניק אז מה הטעם.

בכל מקרה , האיטלקייה התקשרה והזמינה אותי לאכול חמין של שבת  מעשה ידיה של המודאגת מבית האיטלקים (ממתי איטלקים עושים חמין?..) , למרות תאבוני הרב , סירבתי בטענה שהמודאגת שלי כבר פיטמה אותי. כי זה פשוט נכון. זה שאני רעב כל הזמן זה עיניין בפני עצמו. אז בשל שיעמום החלטנו שאני אבוא לאסוף אותה וניסע לאנשהו בת"א. סבבה. חוץ מזה האיטלקייה הציעה שנצרף את הפולנייה . הולך. אז אני נכנס למקלחת ובום  הטלפון מצלצל:

(ככה זה הלך) :

האיטלקיה : מה נשמע?!!

אני :" לא הרבה השתנה מלפני חמש דקות כשדיברנו."  ארג..

האיטלקיה : חחחחחחחח. חחחח.. חחחחח.. השתנקות. חחחחח ..אהה!!

אני : אני כבר יוצא מה קרה? ( מחזיק את הסבון שלא יכנס לעיניים) 

האיטלקייה  : רוצה שאני אביא לך לאוטו צלחת עם חמין של המודאגת??!!

אני : (מחפש תשובה שתבהיר לה שכן אבל בלי שבאמת הסכמתי..) "מה שעושה לך טוב בלב." (אמרתי בשיא התמימות שהצלחתי לגייס במקלחת)

האיטלקייה : " נו , כן או לא? "

אני : " מה שעושה לך טוב בלב.. " חזרתי בהחלטיות.

האיטלקייה: " אז אני לא יודעת.. "

אני : (:@) " תגידי , מתי סירבתי לאוכל בחיי?  "  

ניתוק.

לפני שששמתי לב אני כבר בגבעתיים בדרך לאסוף אותן לסיבוב בעיר. הפולנייה הציעה שניסע לסיבוב בעיר העתיקה ביפו. אז נסענו. קצת תרבות בשבת בערב בזמן שאמורים בכלל ללמוד למבחן ... נקרא לזה ספונטניות.  אז חרוצים שכמותנו , נסענו ליפו לאכול חומוס...

אז אנחנו נכנסים לרחוב יפת , והאיטלקייה מתחילה למלמל דברי פחד ודאגה, שמא מישהו ידפוק לה על החלון ברצון לשסף את גרונה ולדרוש את כספה, בעוד שהפולנייה תוהה בקול אם איזה ערבי מחפש איטלקייה לקנייה מיידית מה שכנראה לא גרם לרגיעה. כנראה. בכל מקרה , לאחר הגעה לחלקים חשוכים במיוחד של יפו ולאחר שנמאס לי מהפחדניות האלה עשיתי אחורה פנה לכיון כיכר השעון המואר. אבל כמובן , איתן אין נחת ומיד הן צעקו על הנהג , כלומר עליי ,  שיש פה גלידרייה שהן ממש אוהבות. וחייבים לעצור. טוב. אז עצרנו. לאכול גלידה. בגשם. בסערה. מיד הן שינו את דעתן וקנינו קרפים עם נוטלה. לא משנה שאני לא מת על הקרפים האלה. אבל בסדר. זורמים.

טו מייק א לונג סטורי שורט, או כמו שאומרים בעברית , על הזין שלי אין לי כוח לפרט מה עוד קרה , נסענו לטיילת בחיפוש אחר מקום חנייה לשם אכילת קרפים בגשם. לא משנה שאני כבר סיימתי את הקרפ כשמצאנו את החנייה. שיהיה , פה מילא החמין של האיטלקים את תפקידו ומילא את בטני. כמו שצריך. וואללה זה היה יותר טוב מהחמין בסנטר.

אז היה שבע וחצי כבר והיינו צריכים באמת ללמוד אז פרשנו הביתה. האיטלקייה נרדמה בדרך. 

בקיצר החלטנו שביום שבת נוסעים לירושלים, למסעדת הקרוואן וליער ירושלים . וכמובן , אני נוהג. צריך לנצל את הרישיון החדש. אבל חבל שמותר להסיע רק שני אנשים עד גיל 21 , אחרת בטח אַש היה מצטרף.

לשם ההבהרה , האיטלקיה נקראה בשם הנ"ל מכיוון שהדבר הראשון שאני זוכר מההיכרות שלנו זה שהיא איטלקיה , והפולנייה , ממ. טוב בגלל שהיא ממש פולנייה. בהתנהגות. ואש , הלוא הוא אַש קאצ'אם חובב הפוקימונים מלפני עשור ומשהו כשעוד היינו קטנים , הוא פשוט כינוי שהדביקו לו, לאַש שאנחנו מכירים. אין לי מושג למה.

עידכונים כשנחזור. בתקווה שנחזור.

בסגירת פוסט רגוע , מכל ישראל.