אני מעדיף שלא להוביל, אני לא בטוח לאן אני הולך בכלל.
אני גם לא בקטע שתובילי את, יום אחד אני אזכר וארוץ לגרגר ברבים שהכל באשמתך.
שדה קוצים
אני מחכה שתיבת האסאמאסים תתמלא לאפס מקום ורק אז אני מוחק הכל. הכל הכל.
כולל ההודעת אקסטרה שלא היה לה מקום כבר. זו התרומה הקטנה שלי לכאוס הזה, לפעמים אני גם משקר.
נקודה מיותרת לידי ברווז שהוא אני
יש פרוסת לחם מתחת לשידה, רואים אותה כששוכבים על המיטה. היא שם עוד מהדיירת הקודמת.
אין לי כסף לפוסטרים.
דיכאון של שבת, שמונה בבוקר
שוק לוינסקי הוא מקום נפא לשכוח בו את עצמך, יותר מהתחנה המרכזית, יותר מסמטאות נווה צדק.
בשוק לוינסקי יש עניין בתמהונים, במוכי תדהמה והמאחרים להתעורר, כל הפיות הפעורות בעולם יקבלו שירות, רסק תפוחים והרים הרים של פפריקה.
זה הוא או הם
אין כל דבר רע באגו. לפחות לא דבר שאף אגו יכול באופן החלטי לקרוא לו רע בגללו.
קבלה קוסמית וזה
אני לא יודע, לא יודע מה יהיה מחר, לא יודע מי אני, לא יודע מה הדבר הבא שאגיד, לא מכיר את האנשים האלה, לא יודע מה התחלתי לכתוב.
אני רק רוצה לנשום ולהנעים עם הבטן כל היום.
הצילו.
הזדמנות
לא יודע למה או איך זה שאני שוכח.
אם זה מה שעושה לי מאושר, אולי יש עוד רבדים לעניין משארצה לראות.
הנה החלו כל רגש לתפוס לו זוג ולעלות לו על הספינה, הרחק משוק ואושר.
שנשארו על הגדה, כל השאר מהירים מדי, קצרים מספיק בשביל לחלוף על ידם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
