כאילו שכתיבה זה משהו פיזי, כמו לצאת לריצה או משהו, ככה אני מרגישה,
שאני עצלנית מידי בשביל להשקיע בזה, בשביל להשקיע במחשבות שלי, ויש לי, אפילו יותר מידי.
הכל נעלם ומשתנה או מתווסף ומתייעל כל אחד רואה את זה דרך העיניים שלו, אני מנסה ללמוד להפוך להיות פחות קיצונית,
פחות כועסת, יותר מבינה ופועלת לרדת לשורש העניין ולנתח את המקור לדברים שמכאיבים לי.
הגעתי לכל הרבה מסקנות, ואני סוגרת מאחורי כל כך הרבה דלתות, נועלת אותן אבל משאירה את החלון פתוח, שרק אם במקרה, אחת המחשבות תרצה בכוח לחזור אליי, החלון פתוח, היא כבר תגיע. כל כך פחדתי משינויים כשהייתי יותר קטנה, כשאמא רצתה לעבור דירה איימתי עליה שהיא לא תראה אותי יותר, היום שינויים מרגשים אותי, אולי זה חלק מההתבגרות.
אני יוצאת לחפש"ש עוד יומיים. ומהבלוג הזה אפשר לחשוב שהשירות שלי היה קייטנה. איפשהו, אולי. היה כיף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Menta latte