בפרק הקודם:
"הי, מה זה שם?" הצבעתי על ילדים שהצטופפו באמצע המסדרון.
"לא, שיר, חכי!" עידו תפס לי את היד.
"נו, עזוב אותי, זה כואב!" השתחררתי ממנו והלכתי לעברם.
כשראו אותי הילדים, הם פינו לי מקום, כאילו ידעו שזה קשור אליי. נכנסתי לתוך המעגל וראיתי את אביב מסתכלת על איתן במבט חלומי, והוא עלייה, אבל אדיש. שניהם הסתכלו עליי, ואז אביב משכה אותו אלייה ונישקה אותו.
ואיתן? לא התנגד.
-*-
מ...מה?
זה היה הדבר הראשון שחשבתי כשראיתי את זה.
כאילו- לפני שבוע ומשהו הוא בדיוק ירד עלייה בפני כל הבצפר; ועכשיו פתאום הוא מנשק אותה?!
לא הרגשתי כלום. לא עצב, לא כעס, לא הלם- פשוט בהיתי המחזה המוזר כאילו אני צופה בטלוויזיה. עד כמה שזה הזוי- פתאום כל ההלם שהיה אמור להיות- פוף, נעלם.
גם האחרים סביבי היו כמה שניות בשקט, ואז התחילו להגיד "אוווו...." ולשרוק וכל השטויות האלה.
ואני? אדישה, כמו איתן.
לא נראה לי שאיתן נהנה מהנשיקה הזו הכי בעולם; זה נראה יותר כאילו מבקשים ממנו בסה"כ לנשק מישהי לאיזו פרסומת, וזהו. כאילו הוא לא מכיר אותה, ואין לו שום קשר אלייה- רק לצלם את הפרסומת וזהו, זו הפעם האחרונה שהם יתראו אי-פעם.
אחרי איזה 2 דקות הוא השתחרר ממנה, ושוב הביט בי, כדי לראות את התגובה שלי. ואני רק הנהנתי וחייכתי חיוך קטן.
הוא נראה זועף יותר ויותר בכל רגע.
אביב לא שמה לכל זה. היא רק חייכה חיוך זורח לשפוטות שלה, קרצה לי ומשכה את איתן למקום אחר.
למה כולם מסתכלים עליי? הרי אני בסך-הכל חלק מהקל, וכשהם התפזרו- גם אני התפזרתי.
רק שגאיה תפסה אותי.
"שיר..." נאנחה.
"מה?"
"מה מה? אל תגידי עכשיו שזה לא אכפת לך-"
"מהנשיקה? מה לי ולזה? טוב, אז הנה- אביב תפסה עוד מסכן ברשת שלה, למרות כל האזהרות. מה לי ולכל זה? הרי רק עזרתי לו להשלים את השיעורים, וזהו."
היא משכה אותי לשירותים, והסתכלה עליי בציפייה.
"מה?" שאלתי אחרי כמה זמן שעמדנו ככה, שקטות.
"למה את אדישה כזאת? נו, תוצאי את הכל כבר, אף-אחד לא בא. כולם יודעים על זה, אז לא יכנסו."
"לבכות על מה?"
"לבכות על מה..." חזרה אחרי בזילזול, "נו, קיבינימט. את לא ילדה שמשאירה את הכל בבטן! תוציאי את זה כבר, ונראה לה כבר מה זה!"
"גאיה, אני בסדר. באמת שאני בסדר. הוא ניסה להתחיל איתי, גילה שאני לא מעוניינת- וזהו, נגמר. גם ככה אין לי ומעולם לא היה לי סיכוי איתו."
"לא ראית את המבט שלו? גאד דאמט, שיר, הוא קרוע לך על התחת! ובמקום לנצל את זה, תיראי מה עשית! למה את חייבת להכאיב לעצמך, למה?"
"אני לא מאמינה באהבה. סוף הסיפור. והנה, יש עכשיו צילצול- אז אני הולכת מהכיתה. לא יודעת מה איתך, אבל לי אין מי שישלים לי."
"יש את איתן."
"כן, ממש..." גילגלתי עיניים והלכתי לכיוון הכיתה.
גאד דאמט, למה כל הסיפור הזה מפריע לי כ"כ?
זהו, הוא עם אביב. הרי הגורל קבע ככה, ומי אני שאשנה אותו?
הסתכלתי אחורה. הוא עבר ליד אביב, וכל השיעור אביב ניסתה למשוך את תשומת-הלב שלו. אבל הרגשתי שכל הזמן הוא בוהה בי, למרות שלפני שהספקתי לתפוס אותו על חם- הוא תמיד הרכין את ראשו לפני שהספקתי לראות.
"גברת רז היקרה," אמר המורה בעצבנות, "תוכלי להגיד לי מה התשובה של התרגיל שעל הלוח?"
סקרתי את הלוח במהירות. "X שווה לשבע ו-Y זה חמש-עשרה."
"יפה מאוד," נאנח המורה משלא הצליח להכשיל אותי, "אבל למרות שאת טובה בחומר- אני אעדיף שלא תסתובבי אחורה ותקשיבי. אולי תצליחי ללמוד שיטה נוספת למאגר השיטות שלך."
פחח, כן בטח. אני הרי רק טובה בלימודים, והתשובה באה לי בפוקס. זו למעשה לא הסיבה שאני צריכה להקשיב, אבל המחשבות פשוט נדדו לי.
לעזאזל, מה כל העניין הזה אמור להיות לי משנה? הנה- קיבלתי מה שרציתי. איתן עזב אותי. טוב, אולי עבר לאביב- אבל בכל זאת... אז למה אני חושבת על זה כל הזמן? זה לא אמור להציק לי או להזיז לי. למעשה, הייתי צריכה לראות מה העניין, למלמל "אה..." וללכת משם, תוך-כדי שאני שוכחת באותה שנייה מאותו עניין. הרי הוא סתם עוד קורבן של אביב שלא הצלחנו להציל כי הוא לא הקשיב לנו...
אבל למען האמת- למה הוא בכלל מסתכל עליי? למה אמור להיות לו אכפת ממני בכלל? מה התגובה שלי חשובה?
אם זה היה הגורם המרכזי של המחשבות שלי, הייתי נרגעת ממזמן; אבל זה היה רק קמצוץ, שבכל-זאת השפיע עליי, עד שלא הצלחתי להתרכז בכלום מהשיעור, והוא עבר יחסית מהר.
אחרי הצלצול העתקתי מהלוח את שיעורי הבית -והתפללתי שזה לא חומר חדש- ויצאתי מהכיתה להפסקה.
הלכתי עם גאיה לקיוקס לקנות טוטס. אחרי שקנינו ישבנו באחד השולחנות והתחלנו לאכול לאט ובשקט.
"שיר..." גאיה שברה לבסוף את השתיקה, "בטח את לא מתמודדת עם זה כי זה לא נראה לך הגיוני או מציאותי. אז תודיעי לי ישר כשפרקת הכל, סבבה?"
"גם אילו היה לי אכפת מכל הסיפור הזה, הייתי מצפה שתעזרי לי להתמודד עם זה, ולא ללחוץ עליי סתם."
"אני יודעת, אבל אני גרועה בזה. ועוד עם מישהי קשה כמוך..."
"אז אל תיכנסי לנושא הזה בכלל וזהו."
"בסדר- אבל די להיות כבר רובוט! את אדישה לכל דבר וקרה, וזה מעצבן!"
"מה את רוצה- לא בא לי לצחוק," משכתי בכתפיי, "אין משהו מיוחד היום."
"עאלק..." גאיה גלגלה עיניים וחזרה לאכול.
רגע לפני שהגעתי לביס האחרון בטוסט- עוד מישהו החליט למשוך אותי. זה היה איתן, כמובן.
"היי." אמרתי בתמימות.
"נו באמת, שיר, אל תתחילי עם זה עכשיו. הקשבתי לשיחה שלכן, וגאיה באמת צודקת- את מתנהגת מוזר."
"אז? אתה לא אמור להיות עם החברה הקטנה שלך?" פתאום התחלתי לדבר בעוקצנות וליגלוג, "חבל אם היא תמצא אותנו פה. לבד... ביחד... קרובים כ"כ..."
"שיר, תיצאי מזה!" הוא ניער אותי.
"אז למה עשית את זה?"
הוא השתתק.
"כדי שאקנא? כדי שאתרגז?" המשכתי מבלי לעצור את עצמי, "כדי לראות איך אגיב? הלך לך זיון אז רצית שאסבול, הא? כנראה כאלה אתם האמריקנים... מתאימים את עצמם לילדה שנראה להם, ואחרי זה מגלים את המניאקיות והסכין שתוקעים בגב עד שיוצא דרך הבטן. פשוט תגיד את זה וזהו."
"אני מצטער." הוא אמר בשקט.
"על מה? במילא לא התחיל ולא נגמר בינינו כלום. אני אמורה רק להיות מצידך חננה נחמדה שהביאה לך את החומר. מפתח לבנות טובות יותר, שיראו כמה מתוק אתה, ואז לא יוכלו להשתלט על היצר שלהן ויתפתו..."
"שיר, די!"
"...ואז בכלל הלך להן, מסכנות, כי הן לא יודעות בפני מי הן עומדות."
איתן נאנח. "טוב, כשתיהי מוכנה לדבר איתי, תאמרי לי, טוב? רק אל תמחקי אותי מהפלאפון."
הוא הלך והשאיר אותי לבד.
והרגשתי כאילו בעולם באמת אין עוד יצור חי מלבדי.
בודדה. לבדי.
לבד... לבד... לבד...
______________________________________________________________________________________________
"הלו?" ענה איתן, בתקווה שזו שיר.
"היי מאמי..." ענתה אביב בקול רך, "מה דעתך להיפגש עכשיו אצלי?"
"לא היום, אין לי כוח." אמר בעייפות.
"מה זה אין לך כוח? הרי מה הפרוש של איתן? חזק, לא?"
"נראה לי, אבל חזק לא קשור לעייפות."
"דווקא כן- אתה חזק מספיק כדי לבוא אליי לכמה דקות. נו, אתה כבר מתארגן."
"אביב, לא היום, פעם אחרת."
"סורי מתוק שלי, אבל כנראה אצטרך לבוא אלייך. הרי למלכת החלומות של הבנים לא אומרים לא, נכון?"
"די, אביב. בבקשה מחר. אני מבטיח שמחר אבוא אלייך- וגם יש את הבצפר."
"בסדר, וואט אבר. ביי נשמה."
"ביי..."
הוא ניתק את הפלאפון בהקלה עצומה.
עד עכשיו לא היה לו מושג למה הוא איתה; הוא השתגע מרוב שרצה את שיר, אבל לא ידע מה לעשות- הרי היא לא שמה עליו.
זו הייתה הפעם הראשונה שבת התייחסה אליו ככה. באמריקה לא הייתה בת שלא הייתה מתלחששת כשהיה עובר, והוא היה צריך לסנן לא מעט בנות. הוא לא התגאה בזה, אבל שמה לפחות יכל לקחת אילו רצה מישהי.
היה לו משונה שגם פה זה כך- אבל דווקא מי שהוא רוצה לא רוצה אותו. כאילו הגורל רוצה להחזיר לו. להראות לו שהבנות לא באמת רוצות אותו, אלא סתם כדי להשוויץ לחברות.
ולמה הוא עם אביב? כנראה כדי לשכוח משיר.
להתעלם מעיני השקד שלה... מהשיער הרך שלה... מהמבט החלומי שלה... מהשפתיים הבשרניות שלה, החשוקות, שהוא כה משתוקק לנשק אותן...
הוא התנער מהמחשבה. מה הוא עושה? הרי היא לעולם לא תיהיה שלו, כמה שירצה.
אבל אביב כן שלו. הוא לא אוהב אותה ממש, אבל יכול לתת לה צ'אנס, הרי היא כוסית. ואולי מייק יפסיק כבר להציק.
"כן מאמי?"
"את יודעת מה? נראה לי שבכל זאת אני בא אלייך."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
