לאהוב. עד הסוף.

בפרק הקודם:

"בואי נשתה." היא אמרה לפני שהספקתי לשאול אותה מה קרה. "טוב..." אמרתי בחשש. אלכוהול לא היה משהו כיפי כ"כ בעיניי.

היא מזגה לעצמה כוסית ולי. בהיתי בכוסית בחשש.

"טוב, פחדנית, אני אשתה קודם..." היא גילגלה עיניים ולגמה לגימה קטנה. "וואו! זה מדהים!" עינייה נפערו.

בלעתי רוקי ושתיתי.

...

"איתן, אתה בסדר?" שאלתי.

"אני לא זוכר איפה הבית שלי..." צחק.

"נשמע שבהחלט חגגת עם המשקאות. אני אעזור לך."

"תודה, אמ... מריה?"

"אוח, לא משנה." גילגלתי עיניים והשענתי אותו עליי. כל הדרך הוא מלמל דברים על כמה שאני ניראת טוב, וכמה שהוא אוהב אותי... הטריד אותי במיוחד, ששיכורים תמיד מדברים אמת.

-*-

התעוררתי מהשעון מעורר של הפלאפון ששכחתי לכבות לפני, טיפשה שכמותי. הראש שלי כאב נורא, ובקושי יכלתי לפתוח את העיניים. ניסיתי לחזור להירדם, אבל בגלל שכבר התעוררתי לא הצלחתי לישון, ובמקום זה הזכרון מאתמול עם איתן לא הפסיק לרוץ שוב ושוב בראשי, אבל מרוב עייפות אפילו את זה לא הצלחתי להפסיק אותו, או שפשוט לא היה לי על משהו אחר לחשוב, חוץ מאיתן.

בגלל שכמובן אין סיכוי שארדם, הבטחתי לעצמי שאלך להשלים את השינה בצהריים, כי אין מצב שאני ממשיכה ככה. גררתי את עצמי למקלחת, שטפתי פנים, אבל מרוב עייפות אפילו לא צחצחתי שיניים.

הסתכלתי במראה. השער שלי היה פרוע -כמו אשת האדם הקדמון, כפי שאני אומרת- והיו לי כתמים סגולים מתחת לעיניים. עכשיו רק תשע וחצי, אבל גם אם אמשיך לישון עוד ארבע שעות זה ישאר אותו המצב. מזל שלפחות אין בצפר היום.

אחרי שהברשתי את השיער קצת -לא היה לי כוח ליותר מזה- ירדתי למטה לשתות שוקו עם כמה בסקוויטים. אחרי זה זפזפתי בטלוויזיה קצת ומשלא היה מה לראות התייאשתי.

לפתע התנגן ברקע הצלצול של הפלאפון. גררתי את עצמי למעלה, וגיששתי על המיטה בעקבות הצלצול, וכשמצאתי עניתי ונשכבתי על המיטה בעיניים עצומות. זו הייתה גאיה.

"הלו..." אמרתי בקול עייף.

"מה קרה?" שאלה גאיה.

"אני מתה מעייפות, אבל אני כל-כך חכמה עד ששכחתי לכבות את השעון המעורר של הפלא והתעוררתי. רגע, מה את ערה בשעה כזו?"

"אמא שלי לוקחת אותי לקניון, כי היא אומרת שאני מספיק גדולה בשביל שיחת בנות."

"שיחת בנות על מה?"

"נו, את יודעת- מה עושים ומה לא עושים, למרות שהם כן עשו."

"אהא."

"כן, אני יודעת. חשבתי להעיר אותך כדי לשכנע את אמא שלי שאנחנו בדיוק קבענו היום..."

"חברה נהדרת."

"נו, אל תהיי לי צינית עכשיו. אני באמת חייבת עזרה! תצילי אותי!"

"תגידי תודה שאת לא כמו האנורקסים המסכנים באפריקה, ושלא נאנסת, ושלא..."

"אוף, את עם האובססיות שלך לבעיות העולם."

"מה את רוצה? חייבים עצור את זה! לא פייר שרק לנו טוב!"

"אני שמחה שיש לך לב רחב, אבל תקשיבי-"

"אוח, גאיה, אין לי כוח. גם ככה הארון שלי מפוצץ בדברים שאת רובם אני לא לובשת."

"מה זאת אומרת לא לובשת?! מה את לובשת עכשיו?"

"טי-שירט וטרנינג."

"מה?!"

"מה את רוצה שאלבש? הרגע קמתי."

"הדבר הראשון שאני עושה בבוקר זה ללכת לארון, אפילו אם אני מדברת בפלאפון!"

"והדבר הראשון שאני עושה בבוקר זה לנתק לך, ביי."

"שיר! נו, אוף איתך..."

היה לי ברור שהתנהגתי כמו חוצפנית, אבל מרוב עייפות הייתי מעוצבנת נורא.

לעזאזל עם הכאב ראש הזה. למה הייתי חייבת לשתות?!

______________________________________________________________________________________________

"איתן! איתן!" צעקה אמו באנגלית, "קום! הכנתי לחם מטוגן, ואת זה אי אפשר לחמם, אז קום לפני שיתקרר!"

"בסדר, בסדר..." השיב לה בעברית.

איתן לא אהב לדבר בישראל באנגלית. הוא רצה להתרגל לעברית ולאמץ כמה שיותר מבטא, אחרת זה נשמע מצחיק.

הוא קם מהמיטה בקושי, ירד למטה ושם לעצמו סוכר על הלחם. באמצע פתאום עבר זכרון בראשו על המקרה של אתמול, והוא נחנק לרגע. לא יכול להיות, הוא סתם מדמיין. הרי כששיכורים לא זוכרים כלום... נכון?

"איתן? קרה משהו?" שאלה אמו בחשש, משראתה שהוא לא אוכל.

"לא, אני בסדר. סתם נזכרתי במשהו."

"אוח, איתן..." נאנחה ועברה לדבר בעברית, "למה אתה מתעקש לא לדבר באנגלית? נכון שגם עברית זו שפת האם שלך, אבל בבית אנחנו מדברים אנגלית."

"מה זה משנה בכלל?"

"כי זה כאילו אתה מנסה להתרגל לישראל, למרות ש..."

"נו, אני זוכר שאנחנו חוזרים בסוף חזרה לאמריקה. אז מה?"

"טוב, תעשה מה שאתה רוצה עם השאר, אבל אני מבקשת שאיתי תדבר אנגלית. לא אכפת לי לשכוח עברית, אבל אנגלית זה משהו אחר."

"שיהיה..." אמר איתן, וחזר לאכול.

אחרי שגמר, עלה למעלה. הוא הדליק את האייפוד שלו והקשיב לשירים, תוך כדי שהוא מדבר עם חבר שלו מאמריקה, מייק.

~

מייק: נו, אז איך בישראל?

איתן: חם בטרוף. שמעתי שחם, אבל לא ידעתי שעד כדי כך!

מייק: רואים, כי השתגעת לגמרי. התכוונתי אם יש שוות, טמבל!

איתן: אה... כן, הרוב טובות.

מייק: ו...?

איתן: במילא אני חוזר לאמריקה בסוף.

מייק: אחי, מה העניינים איתך? ההבדלים של השעות הפכו לך את השכל?

איתן: לא. אתה יודע שאני תמיד כזה.

מייק: כי פה כולם מתוחכמים, ובישראל אצלך הבנים דפקות, ועוד אתה באמריקה מה שנותן לך יתרון!

איתן: קודם כל, הבנים אחלה. וגם אילו באמריקה גם כולם היו כפי שאתה אומר, לא היית כזה.

מייק: אה, עכשיו הבנתי- ישראליות אוהבות בנים רגישים?

איתן: גם אתה יכול להיות הכי שווה במסיבות, ולמשוך בנות בקלות אחת אחרי השנייה.

מייק: מה שתגיד. טוב, עכשיו אצלנו 3 בלילה ואני רוצה להספיק לשתות קצת במועדון, אז דבר איתי אחרי זה.

איתן: אבל תזכור- כמה שיותר מוקדם, ולא בצהריים.

מייק: מה, אתה מתכוון שאתה הולך לישון מוקדם?

איתן: לא, אבל צריך לדאוג שהורים יחשבו שזה כן.

מייק: טוב, שיהיה. אני עף.

~

איתן סגר את חלון השיחה. מייק לא היה כמובן חבר שלו, אלא שאיתן נדחק -הוא אפילו לא יודע איך- בין המקובלים, וזה המצב. כל היום סובבים אותו.

בישראל הוא ניסה לפתוח דף חדש, ולהיות שונה. נמאס לו מכל המסיבות והשטויות האלה.

אבל זה הרי התמדית שהחברה קבעה לו- מקובל. הוא לא יכול להמנע מזה.

אז למה שינסה?

הוא חייב לעשות את זה, למרות שיר...

אוח, שיר.

______________________________________________________________________________________________

"שיר! חתיכת נבלה!" צעקה עליי גאיה באוטובוס.

"או-או, היא רותחת..." חייכתי.

"זה לא מצחיק! הייתי צריכה לשמוע במשך שעה על כמה כיף היה לעשות אותי, אבל כשלא עושים ככה זה לא לכיף, ורק עכשיו היא גילתה את זה לפתע!"

"טוב, עכשיו אני באמת מתחרטת שלא הייתי שם..." צחקתי.

"כפויית טובה."

"לפחות תגידי תודה שלהם לא אכפת מהציונים שלך."

"הלוואי שזה היה רק ככה."

עד שהגענו לבצפר היא כבר נרגעה.

"תגידי, אפשר אחר-כך להעתיק ממך בערבית? המורה נראה לי עומדת להרוג אותי!" התחננה גאיה.

"נו באמת, זה שאני יושבת על התחת יותר ממך זה לא אומר שאני גאונה בכל המקצועות, ובסוף את גם תבקשי שאני אעתיק לך."

"מה את רוצה, אני תמיד מוצאת את עצמי מעופפת כשאני מנסה ללמוד!"

"אבל את צריכה לטפל בזה, אחרת..."

"שיר..." עידו הסתכל עליי בחשש ובלע את רוקו.

"מה?" כיווצתי את הגבות.

"אה, אני הייתי ממליץ לך לא להתקרב ל-"

"הי, מה זה שם?" הצבעתי על ילדים שהצטופפו באמצע המסדרון.

"לא, שיר, חכי!" עידו תפס לי את היד.

"נו, עזוב אותי, זה כואב!" השתחררתי ממנו והלכתי לעברם.

כשראו אותי הילדים, הם פינו לי מקום, כאילו ידעו שזה קשור אליי. נכנסתי לתוך המעגל וראיתי את אביב מסתכלת על איתן במבט חלומי, והוא עלייה, אבל אדיש. שניהם הסתכלו עליי, ואז אביב משכה אותו אלייה ונישקה אותו.

ואיתן? לא התנגד.