בפרק הקודם:
"אתה מניאק, זה מה שאתה!" צעקה עליו אביב, והפעם באמת, "רק בגלל המטומטמת הזאת אתה לא מתייחס אליי! אני הרבה יותר כוסית ושווה ממנה, אז מה אתה בכלל מוצא בה? במה שמה הזאת, נו... שיר מי'3."
כולם השתתקו בבת-אחת, ועברו להביט בי. אני אפילו לא חשבתי על מבוכה, אלא רק הייתי בהלם- מאיפה היא יודעת? הרי הרכלניות לא יכולות להוציא מעידו, גאיה או איתן דברים.
"מזל שיש לך שכנה מי"א, ושהחדר שלך הוא במקרה מול החלון שלה, הא?" היא צחקה.
-*-
למחרת היה יום שישי, יום בו לא לומדים. באותו יום היה גם היומולדת 16 של גאיה.
כרגיל, היא תישן עכשיו עד 1 כמו דוב, אז ניצלתי את זה, וקמתי ב-10. מחר כבר אשלים שעות שינה יקרות.
לקחתי מהארון ג'ינס כהה נמוך וחולצה ורודה, צחצחתי שיניים, התאפרתי קצת ויצאתי. קניתי לה כל מיני דברים בקניון -למרות שהיה מוזר להסתובב שם בלעדייה- ובאחד דפקתי על דלת ביתה.
"מי זה?" שאלה גאיה בקול מנומנם מצחיק, ופתחה את הדלת. היא לבשה סתם גופייה ומכנסי טרנינג במקום פיג'מה, והשיער שלך הראה שאכן רק הרגע התעוררה.
"יומולדת שמח!!!" קפצתי עלייה.
"לא היית יכולה להגיע שעה מאוחר יותר?" היא פיהקה.
"סבבה, אז תתקשרי אליי כשתתעוררי. נקווה שעד אז הבלונים לא יתפוצצו..." הסתובבתי.
"נראה לך שעכשיו ארדם שוב? בואי כבר יא סתומה." היא משכה אותי בחזרה.
את הבלונים היא קשרה לכיסא שליד המחשב שלה, ופתחה את המתנה. היה שם דובי גדול וחמוד שמחזיק לב פרוותי, שעליו מודפסת תמונה של שנינו מחובקות ומחייכות.
"למה את זאת? את לא רואה שיש שערה אחת שיוצאת מהקשת?!"
"חשבתי שתאהבי אותה כי היא עם העגילי-חישוק הזהובים..." משכתי בכתפיים.
"נראה לך שאני באמת שונאת את זה?!" היא הנידה בראשה.
"טוב, עכשיו ברכה." השתי לה נייר סגול ריחני.
גאיו'ש שלי,
16? אז אנחנו כבר... 10 שנים חברות! o: (ואל תקראי לי חרשנית, בבקשה. תקראי ככה רק לילד בכיתה ב' שיענה לך ככה).
כן, כן, חמודה שלי- כבר 10 שנים שלא נמאס לי ממך.
וזה למה?- כי לבלות איתך זה הכי כיף בעולם, גם אם זה הורס ת'רגליים זה בסוף תמיד מצחיק; תמיד תמכת בי כשצריך, ולא עזבת אותי לרגע; וכמובן שאת החברה הכי הכי הכי...(כפול מיליון) בעולם.
אני לא אתחיל לקשקש לך במוח על הבלה בלה שאני רוצה שיקרה לך, הרי את בטח יודעת הכל בע"פ.
אז רק בקיצור: שכל חלומותייך יתגשמו, ואל תשימי אל אפחד שמעיר לך, כולם פשוט מקנאים.
על כמה אני אוהבת אותך לא אתאר, כי זה דבר לא אפשרי.
אוהבת אותך לנצח,
טיפשתך.
"תודה מתוקה!" היא חיבקה אותי, "ועכשיו אני לא אהרוס לך את הרגליים- אלא אגרום להם לנשור."
"חבל שאין חנות רגליים..." נאנחתי.
איכשהו שרדתי את השעות שבהן הרגליים שלי עמדו לקרוס. הרגשתי כאילו אני בתוכנית הישרדות.
מה שבטוח, לשבוע הקרוב אין לה עוד מה לבדוק בחנויות.
"צריך לשאול מי קונה את הפיצה?" נחתתי בהקלה על הכיסא.
"צריך לשאול בכסף של מי משתמשים?" היא חיטטה בתיק שלי, "טוב, את חייבת להתחיל לעשות כושר ודחוף."
"נו, מה, יש עוד זמן עד הצבא!"
היא משכה בכתפייה והלכה עם הארנק שלי לקנות פיצה.
לקחתי מסטיק מתוך התיק והסתכלתי סביבי. נכון שעכשיו יהיה לי משעמם -גאיה מעדיפה להשתמש במזומן אבל לא טובה בחישובים- אך לפחות הרגליים שלי מתחילות להירגע. הרגשתי ידיים שפתאום כיסו את עיניי.
"אני שמחה שהפעם נזכרת לבקש עזרה מהמוכר." אמרתי, בטוחה שזו גאיה.
"עזרה במה?" שאל קול גברי.
הוא הוריד את ידיו מעיניי. הסתובבתי וראיתי את לא אחר מאשר איתן.
"מה אתה עושה פה?" הרגשתי צמרמורת בעורפי. ממה זה?
"היה לי משעמם."
"גם כשבאת לארץ היית עם אמא שלך פה משיעמום?"
"לא... אבל איך את יודעת?"
סיפרתי לו על הפעם הראשונה שראיתי אותו.
"באתי כדי להזמין חוברות וספרים. אבל איך ראית כל כך מרחוק שדיברתי אנגלית?"
"אמ... אני אוכלת גזר."
"גזר? איכס, לא תודה. מי אוכל היום בכלל גזר?"
"לא אומרים איכס על אוכל." אמרתי בקול תינוקי.
"זה מסביר את הכל." הוא צחק.
"היי איתן. רוצה שאזמין לך גם?" גאיה הגיעה עם המגש.
"לא תודה. דרך אגב, מזל טוב."
"טנקס. הי, אולי נעשה מסיבה?"
"איפה?"
"בבית שלי. יש לי מערכת סטריאו ענקית, ואפשר גם להזמין אורות ומשקאות."
"את שותה?" התפלאתי.
"לא, אבל השאר כן. העיקר שנרקוד."
"אתן לא שותות? הלוואי שאני יכולתי, באמריקה אפשר רק מגיל 21, ומההורים שלי אי אפשר לחמוק בקלות למועדונים." נאנח איתן.
"טעמת פעם בכלל?" שאלה גאיה.
"שתיתי יין וקצת בירה באיזו חתונה."
"נו, ואיך זה?"
"זה לא משכר על הכוס הראשונה, אבל כבר משחרר מכל הלחצים והדאגות."
"מגניב!"
"לי לא משנה משחרר או לא, אלא אם זה טעים בכלל." אמרתי.
"ברור שזה טעים, אבל גם שווה!" אמרה גאיה.
"כן, המשתכרת מס' 1 של המסיבות מדברת..."
"שתקי גם כן את."
"רק כי יש לך היום יומולדת."
"ייאי."
"אבל מחר אני לא ארחם עלייך."
"רואה עם מי התיידדת?" היא הנידה בראשה, ואיתן גיחך.
שבוע אחרי זה הייתה המסיבה. אני לבשתי חולצת קשירה לבנה, חצאית בצבע חאקי בהיר עד הברכיים ומגפי עור סינטטי חומות. התארגנתי עוד כמה דקות ויצאתי, כמובן מוקדם יותר כדי לעזור.
גאיה הייתה מדהימה: היא לבשה חאקי אפור וחולצה ארוכה סטרפלז צהובה ומתחת גופייה לבנה, והשער שלה היה מבוקבק.
"יוו! את מהממת!" חיבקתי אותה, נזהרת על השיער.
"עד שהיית יכולה להתאהב בי?" היא בדקה.
"עכשיו אני מאוהבת בך."
"יופי. אבל תצטרכי לחכות עד שאגמור עם עידו, אם בכלל."
"אוף..."
"תתמודדי."
צחקנו, והלכתי למטבח כדי לעזור לה לארגן את המשקאות על השולחן.
אחרי חצי שעה הגיעה עידו.
"תגידי," הוא לחש לי בקול, "יש מצב שאת לא מגלה לגאיה שהייתי עם הבת דודה שלה? היא באמת דומה לה, אבל, את יודעת..."
"ומה עם הבת דודה לא רוצה?" גאיה שילבה ידיים משועשעת.
"אה, את לא אוהבת אותי? סבבה."
"עידו..."
"תקשיבי, באמת רציתי להגיד לך כבר כמה זמן ש..."
"עידו, תשתוק כבר!" צעקה גאיה. היא תפסה אותה בכוח ונישקה אותו.
"מטומטמים..." הנדתי בראשי.
לאחר כמה דקות התחילו להגיע שאר הילדים. כולם שיבחו את גאיה על המשקאות המגוונים והמראה שלה, והיא הייתה מאושרת מאי-פעם.
"בואי לרקוד!" היא צעקה לעברי וגררה אותי לרחבה בסלון. אני לא אוהבת ממש לרקוד, אבל בשבילה- הכל [:
היא יצאה מהרחבה לרגע כי מישהו רצה לומר לה משהו -בטח גם על המראה- אבל המשכתי בלעדייה. היא הייתה משום-מה מוטרדת, אז הלכתי בעקבטותייה לשולחן המשקאות.
"בואי נשתה." היא אמרה לפני שהספקתי לשאול אותה מה קרה.
"טוב..." אמרתי בחשש. אלכוהול לא היה משהו כיפי כ"כ בעיניי.
היא מזגה לעצמה כוסית ולי. בהיתי בכוסית בחשש.
"טוב, פחדנית, אני אשתה קודם..." היא גילגלה עיניים ולגמה לגימה קטנה. "וואו! זה מדהים!" עינייה נפערו.
בלעתי רוקי ושתיתי. מיד הייתי צריכה להפסיק ולשים בבת-אחת את הכוס על השולחן.
"מטומטמת, לא שותים כמה לגימות על ההתחלה!" היא תפחה על גבי, "אבל כנראה זה באמת היה חזק מדי..."
"אין סיכוי שאני שותה שוב, זה בטוח," נרגעתי, "אבל למה לא חזרת לרקוד?"
"הבן שדיבר איתי, הוא שאל אם הוא יכול..."
"יכול מה?"
"להסניף עם חברים שלו בשירותים."
"מה?!"
"ששש..." היא השתיקה אותי, "אני רק מקווה שאצליח לשאוב את הכל."
"למה בכלל הסכמת?"
"כי אז הם היו מנדנדים לי כל המסיבה, ומי היה יודע מה היו עושים בלי סם בדם."
"אני לא יודעת מה אעשה עם כל האלכוהול הזה בדם, זה מטשטש אותי לאללה." החזקתי בראשי בכאב.
"אל תדאגי, זה בטח יעבור מחר. רוצה לשתות מים?"
"כן." נשענתי על הכיסא, כי כמעט נפלתי כשקמתי.
אחרי זה רקדנו עוד ובלפנות בוקר כולם חזרו הביתה. מזל שהורייה ישנו בצימר. אני עזרתי לה לנקות, ובסוף נפרדתי ממנה.
"את בטוח תסתדרי עם השאיבה?" שאלתי.
"כן, את עזרת לי מספיק, תודה." היא חיבקה אותי.
בחוץ, להפתעתי הרבה, נשען איתן על הגדר ובהה בבתים.
"איתן, אתה בסדר?" שאלתי.
"אני לא זוכר איפה הבית שלי..." צחק.
"נשמע שבהחלט חגגת עם המשקאות. אני אעזור לך."
"תודה, אמ... מריה?"
"אוח, לא משנה." גילגלתי עיניים והשענתי אותו עליי.
כל הדרך הוא מלמל דברים על כמה שאני ניראת טוב, וכמה שהוא אוהב אותי...
הטריד אותי במיוחד, ששיכורים תמיד מדברים אמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
