כן, לא בדיוק הכותרת שתכניס לפה יותר מדי אנשים.
אולי מזדהים, אולי מעודדים, אבל בטח שלא אנשים שאין להם כוח לשמוע על הצרות שלי.
כמו הרבה אנשים בעולם, שאני עדיפה פשוט לא לפנות אליהם.
רע לי.
רע לי כל כך.
אני לא יודעת, אולי זה פשוט בגלל שכבר כמה ימים אני לא מרגישה טוב, ואני סתם לוקחת דברים ומוציאה אותם מפרופורציה. אבל באיזשהו מקום אני יודעת שלא, שבאמת רע לי.
כמו שאמרתי, כבר כמה ימים יש לי בחילות וסחרחורות, ואני על כדורי אקמול כל הזמן.
אני בקושי אוכלת, הורדתי קילו וחצי ביומיים שבהם ישבתי מול המחשב נונסטופ.
אני מרגישה רע.
כלום לא הולך לי טוב.
בקושי דיברתי עם החברות שלי מתחילת השביתה, רק עם שתיים.
אפילו לא חשבתי על להתחיל את השיעורים לשביתה שכל דקה יכולה להיגמר.
אני רוב היום לבד בבית, כי אני היחידה בבית ששובתת.
ואפילו בלהקה שעד לפני חודש הייתה הדבר היחידי שהחזיק אותי שפוי, אפילו שם הכל נהרס.
נתנו לנו להכין 5 שירים לחזרות שירה.
מי שקרא כבר יודע על זה. מאז שנתנו את המשימה, ועד לחזרה אתמול, החלפתי 30 שירים.
אני שרה שיר, שומעת את עצמי שרה ופשוט מתייאשת מאיך שאני שרה.
אם עד היום האמנתי בעצמי שלפחות לשיר אני יודעת... זהו, אני כבר לא.
להיום, חזרת משחק, נתנו לנו לקחת טקסט של איזשהו שיר ולהציג אותו.
גם את זה לא הצלחתי.
הייתי אמורה לעשות את אבא עורך דין של שייגעצ.
אבל זה פשוט עלוב. כל כך עלוב.
אני אפילו לא ידעתי איך להציג את זה. חברה שלי הראתה לי, ואני חיקיתי אותה.
קמתי ב8 בבוקר כד לעבוד על זה.
ב12 החלטתי שאני לא עושה כלום, וזה אומר להסתכן בלעוף מהלהקה.
אני פשוט מרגישה שהכל קורס לי בין הידיים. שהל מתפורר...
התחלתי לשמוע מוזיקה חלש. אני לא מסוגלת להגביר את הווליום עד ליותר מהחצי, וזה ממש חלש.
ככה גילו היום שמשהו עובר עלי.
***
אני רוצה לצאת מהלהקה.
לא אמרתי לאף אחד, כי בטח כל מי שאני אגיד לו את זה יגיד לי "טוב בסדר ממש.." ולא יאמין לי.
כי תכלס כולם אומרים את זה.
אבל.. באמת רע לי שם..
זה כבר לא כיף כמו שזה היה פעם. גם ההופעות לא.
זה פשוט כמו עבודה, 3 פעמים בשבוע צריך להגיע, להיות מתוקתקים, כל פיפס קטן שהוא לא בסדר אתה עף למשרד.
זה סבל לדעת שאני צריכה ללכת לשם.
אולי זה בגלל שהחדשים הגיעו.
כן, יש שם אנשים יותר מוכשרים ממני. אני מודה.
וכן, אני מצליחה לראות את עצמי שורה שלישית ואת אחד מהחדשים שורה שנייה, ואפילו ראשונה.
פעם הייתי סופרת את השעות ומחכה לשעה שאני צריה לצאת לתחנה.
הייתי יוצאת שעה לפני הזמן, למרות שזאת נסיעה של רבע שעה. הכל כדי היות שם.
ועכשיו?..
עכשיו... עכשיו זה פשוט באסה לצאת מהבית לשם.
עזבו..
סתם חפרתי עכשיו.
פשוט רע לי.
רע לי כל כך..
ואין לי עם מי לדבר, מישהו לדבר איתו שבאמת יאמין לזה שרע לי, ולא יגיד לי "כן בטח את רק רוצה צומי..".
עשיו כשאני חושבת על זה, סתם טיפשי לכתוב את זה פה.
גם אתם יכולים לכתוב שאני רוצה צומי, ושיגידו לי שאני כן מוכשרת, לא?
ובכל זאת אני כן כותבת את זה פה, כי משום מה אני מעדיפה לשמוע שאני רוצה צומי ממישהו שאני לא מכירה, מאשר אחת החברות שלי מהלהקה.
עכשיו... כשאדום ושורף בעינים,
..את רועדת, אולי זה מקור.
אל תחפשי משמעויות בשמיים...
בלילה כזה? אני שלך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
