יש לי דחף מטורף לעשות משהו שטותי ומטופש. זה קורה לי לפעמים ורוב הזמן אני שולט בזה למרות שזה יכול להיות די בריא לממש את הדחף לעשות משהו שטותי ומטופש.

אני נוסע על כביש מספר 1 ויש לי את התיק של המכון כושר במושב האחורי עם כמה בגדים להחלפה ואז אני עובר על פני נתב"ג וחושב ברצינות לעשות את הפנייה ולעלות על מטוס. יש לי כרטיס אשראי בינלאומי ומספיק מזומן בשביל להחליף כמה יורו ו-וואלה, אפשר לעשות את זה. אני אגש לדלפק ואשאל את הפקידה המצודדת לאיזה יעד יש מקומות פנויים וככה אני אמצא את עצמי פתאום על מטוס בדרך למדינה שאין לי מושג מה לעשות בה. אני מדמיין את עצמי יוצא מכבש המטוס ועובר ביקורת דרכונים, לוקח את התיק הקטן של המכון כושר ומסתכל על לוח הרכבות ואז מבין שאני חתיכת מטומטם. "ועכשיו, מה?" אני אשאל את עצמי, ואשאל פקידה אחרת שבטח גם היא תהיה מצודדת לאן אני הולך מכאן.
אני אתחיל לשוטט בעיר שאני לא מכיר ואנסה לקרוא שלטים שכתובים בשפה שאני לא מבין ואנשים יחלפו על פני במהירות ואני ארגיש די אבוד. גם פה אני מרגיש די אבוד לפעמים, אבל שם אני ארגיש גם אבוד וגם טיפש.
אז אני בטח אתקשר לאמא שלי והיא תשאל מה שלומי ואני אגיד שהכל בסדר ואני בפריז / אמסטרדם / לונדון / פראג או משהו כזה. זה דווקא יכול היה להיות מגניב.

אבל עזבו, עד שחשבתי על כל הדברים האלה כבר פספסתי את הפנייה ורק חזרתי הביתה עם התחושה המדגדגת הזאת שאני חייב לעשות משהו שטותי ומטופש, וכמעט כל האפשרויות פתוחות.