איכשהו כל פעם שאתה נמצא בפאב מגיע הרגע הזה שאתה רוצה להזמין לעצמך עוד משקה אבל מבין שזו משימה בלתי אפשרית.

קודם צריך לחצות ים של אנשים בשביל להגיע לבר, ואז צריך לתפוס את הברמן כדי שיביא לך כבר את הוויסקי שלך, וזה בכלל לא קל כשיש רק שני ברמנים ואחד עסוק בלהתחיל עם מישהי.

אז אני עומד מול הברמן עם שטר של 100 ביד ולידי יש בחורה שרוצה להזמין בירה ומסננת "מה צריך לעשות כדי לקבל כוס בירה במקום הזה" בדיוק כשאני מקבל את הוויסקי שלי. אז אני אומר לה שהיא אמנם יותר יפה ממני, אבל לברמן כנראה יותר חשוב הכסף.

אז היא מחייכת ובסוף גם מקבלת בירה ואנחנו מדברים קצת על המוזיקה שהיא לא ממש אוהבת ובכלל רועש לה מדי. אז אני אומר לה בחיוך ממזרי שהיא יכולה לבוא אלי לשמוע תקליטים, והיא מחייכת בחזרה ואומרת "לשמוע תקליטים אה?" ואני אומר לה שכן, למה לא, יש לי טעם טוב במוזיקה ואם זה לא ימצא חן בעיניה היא תמיד יכולה להתלבש וללכת.

אז היא צחקה ואמרה לי שאני בדיוק כמו כל התל-אביבים ובכלל החברות שלה מחכות לה.

ואולי במצב רגיל הייתי לוקח ממנה טלפון ומתגלגל עם זה, אבל המשפט שלה הדהד לי בראש ואיך שהיא הלכה שתיתי עוד קצת מהוויסקי הרביעי שלי באותו ערב וכל מה שיכולתי לחשוב לעצמי זה שאני מה זה לא.

באמת שאני לא.