רחוב שאול המלך הוא תמהיל מוזר של עורכי דין מזיעים וממהרים עם תיקי ג'יימס בונד, חבורה של חיילות שהשק"ם הגדיל להן את התחת בשקל תשעים וחיילים בלי נשק אבל עם אדידס שחורות במקום נעלי צבא, וגם כמה תמהונים כי זאת בכל זאת תל אביב.

אני הולך ברחוב ומחליט להיכנס לצהריים עסקית במסעדה הודית שנמצאת ממש ליד אבן גבירול אבל אולי בכל זאת תתן הרגשה של הודו.

המלצר הושיב אותי ליד שולחן וזה היה די מוזר להזמין את האוכל באנגלית למרות שאני ישראלי והוא הודי, אבל אולי זה רק אני.

הסתכלתי סביב ואמנם לא חשבתי שאני בהודו אבל לעומת זאת חשבתי שאולי לא יזיק לי להיות שם. והמחשבות שלי התעופפו וחשבתי על המסיבה שהייתי בה ביום שלפני, שהיתה רק במרחק של כמה צעדים מאיפה שאני יושב, ואיזו צפיפות נוראה היתה שם ובכלל, זאת לא היתה המסיבה שלי.

וחשבתי גם על הסטייק שאכלתי במסעדה הקודמת שהייתי בה שהיה לגמרי לא רע, ואולי בכל זאת יש לי משהו משותף עם ההודים כי גם אני חושב שפרות הן קדושות, אבל מסיבות אחרות לגמרי.

אכלתי די מהר וביקשתי חשבון ואז יצאתי חזרה אל העיר שנראתה עכשיו שונה לחלוטין. ושוב הסתכלתי סביב ואולי בפעם הראשונה הרגשתי שזאת לא העיר שלי, ואולי אני רק אורח לרגע.