בישראבלוג, הפוסטים והתגובות לא מגיעים לרבע מהמלל שנשפך ברכילויות.

גם מי שמתחיל עם בלוג אנונימי לא עומד בפיתוי של לדבר ולהיפגש עם בלוגרים אחרים, גם אם זה לוקח זמן. ואז נפגשים עם אחרים ושואלים ומתעניינים ומרכלים. להוא קוראים ככה, ההיא הזדיינה עם ההוא ועכשיו הם לא מדברים.

יש פה יותר רכילויות מאשר בחדר הקלפים באחוזת ראשונים.

ואני מנסה להביט מהצד ולראות מי פה מסוכן, מי לא יודע לסתום ת'פה ומי יבטיח לי משהו ברגע אחד וישקר לי ברגע שני.

אז אני בעיקר מקשיב. ואוי, כמה דברים לומדים כשרק מקשיבים.

אז אני יודע מי הבלוגר שמתאר את עצמו בתור מאגניב שהוא זיין על, כשבמציאות הוא כמו "שוקי" מהשיר של אינפקציה - חנון שאולי הוא טוב בבית ספר, אבל הכי מסכן בהפסקת עשר.

ואני יודע את שמו המלא של הבלוגר שכותב על דברים שלא קרו לו ומנסה לכתוב על החיים שהוא היה רוצה שיהיו לו.

מהרכילויות גם הבנתי מי הבלוגרית שכל הגברים בישרא כבר פירקו אותה, ומי הבלוגרית שהיא כזאת פרה שאפשר לפרק אותה רק לחלקים של שייטל, סינטה ואנטריקוט.

כל זה רק מלהקשיב. אפילו בלי לשאול.

אני רק יכול לקוות שלא סמכתי על מישהו שאסור לסמוך עליו.

ואתם - אל תשאלו אותי עם מי שכבתי, אל תשאלו עם מי נפגשתי - אני לא אענה.

תכבדו אנשים. תהיו בני אדם.