כשאני נכנס לאוטו הדבר הראשון שאני עושה זה לחבר את האייפוד ולהגביר את הווליום.
אחרי כמה דקות אני מתאפס על עצמי וגם מתחיל לשיר.
זה הכיף שלי בנסיעה, ולא מעניין אותי אם אנשים מסתכלים עלי ואני נראה להם כמו מטומטם.
יש שיר אחד שבאופן מיוחד מרים לי את המצב רוח - "כותונת פסים" שכתב ארקדי דוכין ומבצעים בערך כל הזמרים בישראל של לפני עשר שנים. למי שלא מכיר, זה הולך ככה שכל זמר שר שורה אחת. אני אוהב לשיר אותו ולחקות (בחיקוי שלא דומה לכלום ובלי שמץ של כשרון) את כל הזמרים שמשתתפים בו. ככה יוצא שאני שר שורה אחת כמו גלי עטרי, אחרי זה שורה כמו צביקה פיק, שורה כמו חמי רודנר ואח"כ שורה כמו מרגול.
אין לי מושג איך זה נשמע מבחוץ, אבל זה בטוח מצחיק.
היום אני מקבל טלפון מידידה. "אתה ממש פסיכופת אה"? היא שואלת ואני לא מבין ושואל אותה מה כבר עשיתי.
"התקשרת אלי היום בצהריים, כנראה לא שמת לב, ושרת את 'כותונת פסים' כמו איזה חולה נפש".
בדקתי בפלאפון, ובאמת הסתבר שהתקשרתי אליה. כנראה שנלחץ לי הכפתור תוך כדי הנסיעה כשהפלאפון היה בכיס.
פאדיחה