היא יושבת לידי ומסתכלת עלי מחזיק את התינוק שלה על הידיים ועושה דברים מפגרים בשביל להוציא ממנו חיוך. אתה גם צריך אחד כזה היא אומרת לי, ואני אומר לה שהיא תביא את השלישי לפני שאני אביא את הראשון. אחרי כמה דקות מגיע בעלה ולוקח את התינוק לסיבוב, מה שמשאיר אותנו לשוחח לבד.

היא שואלת אם לפחות יש לי אהבה, ואני אומר לה שאיש חכם אמר שאהבה זה כמו לרצוח את הנשמה התאומה היקרה שאתה הכי אוהב. היא מבינה ומחייכת, אומרת שאיש חכם אחר אמר שכל מה שאתה צריך זה אהבה ואהבה זה כל מה שאתה צריך. אני מחייך בחזרה. תמיד היתה בינינו הבנה כמעט עיוורת*.

את יודעת שהאיש החכם שלך הוא ג'ון לנון, אני ספק שואל ספק אומר. נכון היא אומרת, אף פעם לא שמתי לב לזה.

לא חסר לי שום דבר, אני אומר לה.

היא נזכרת קצת בימים שלפניו ומגיעה למסקנה שהקלישאה נכונה ושבאמת אי אפשר בלעדיה ואי אפשר איתה. דווקא מסתדר לי מצוין בלעדיה אני אומר, והיא רק אומרת שאני לא מבין מה זה האושר של משפחה משלך, שזה משהו שאני לא יכול להתווכח איתו.

אני רק נזכרתי בכל הסיפורים ששמעתי על זוגות שרגע אחרי ה"מקודשת מקודשת מקודשת" שום דבר כבר לא היה אותו דבר ומיד נעלמה התשוקה ונעלמו השושנים ונשארה רק החמצה עם געגועים לתקופה שלא תחזור.

אז חזרתי הביתה וכבר היה די מאוחר בלילה ועברתי על הרשימה בפלאפון ושלחתי הודעת "ערה?" למי שבאה אלי אחרי שעה וקיבלתי שוב תזכורת למה לא כולם רוצים אהבה.

*לא הבנתם כלום? תסתכלו פה.