אנחנו עומדים שם דחוסים בתוך המוני אדם שרק נותנים לנו אפשרות להיות קצת יותר צמודים למרות הדביקות והלחות המטורפת שבחוץ. על הבמה יש שיר שקט וכולם שולפים את המצתים, מדליקים ומזיזים את היד מצד לצד. אני נותן לה את המצית שלי והיא מדליקה, ואז פתאום תופסת את עצמה ושואלת מה פתאום יש לי מצית.

"זה בדרך כלל נמצא בתוך חפיסת הסיגריות" אני אומר לה והיא מסתכלת עלי מופתעת ואומרת לי "לא ידעתי שאתה מעשן".

"פה ושם, את יודעת" אני אומר לה ורואה שנשארה לי רק סיגריה אחת אחרונה. אני שולף אותה מהחפיסה והיא אומרת לי שאם אני מעשן אז זה לא הולך להיות לידה, אז אני מחייך ואומר שאני מעדיף להישאר לידה ומחזיר את הסיגריה לחפיסה.

היא נוגעת לי ביד כאילו בטעות, או שזה רק טעות שלי שאני חושב שזה כאילו בטעות, כי טעויות קורות.

ואז על הבמה יש שיר אחר, וכנראה שהיא ראתה משהו בפנים שלי כי היא שאלה אותי מה קרה, ואני נתפסתי קצת לא מוכן כי לא חשבתי שרואים.

"הייתי מנגן לה את השיר הזה המון" אני אומר לה ואולי גם מנסה לחייך. היא מחבקת אותי בכלל לא בטעות ומוסיפה מן ליטוף כזה בגב, סוג של "יהיה בסדר".

השיר בינתיים ממשיך ברקע ואני לא ממש מקשיב, חושב שאולי יש פה משהו סמלי שמקשר בין החברה שלי לשעבר והחברה שלי לעתיד, ואז אני כמעט מכניס לעצמי כאפה כי לפעמים זה מה שאדם צריך לעשות לעצמו כשעולות בו מחשבות מטומטמות.

ובסוף הערב אני מגיע הביתה ואחרי המקלחת אני מתקשר לחבר ואומר לו משפט שמאוד לא אופייני לי. אני פשוט לא יודע מה לעשות איתה. והוא קוטל לי את הצורה ואומר מספיק כבר עם הבחורות שלך והוויסקי שלך והתל אביביות המסריחה שלך, אתה הרי לא כזה.

ואני נזכר בפרסומת הזאת של גורי אלפי שקורא ספר מהסוף להתחלה, ואומר לו "כזה אני. אידיוט".