הייתי בן 21. אני חושב שהיא היתה בת 19.

ספסל עלוב בתחנה המרכזית, מוכר שווארמה משועמם ואנחנו.

כבר חצי שעה אנחנו מחכים לאוטובוס, היא עסוקה בלקרוא ספר ואני עסוק בלבהות בה. בהתחלה רק הגנבתי מבטים פה ושם אבל אז נעלמה לי הבושה אז בהיתי בה בלי בושה.

היא הרימה מדי פעם את המבט מהספר והסתכלה עלי, כנראה רק כדי לוודא שעדיין אין לי בושה.

חשבתי על זה שאין פה אף אחד וגם ככה אני לא מהאזור ואני בחיים לא אראה אותה שוב, אז גייסתי אומץ שבכלל לא היה לי ואמרתי לה שאני מקווה שלא איכפת לה שאני קצת בוהה בה.

היא חייכה במבוכה ואמרה שזה טיפה מוזר לה, אבל זה לא משנה שום דבר כי כבר התחלנו לדבר. היא סיפרה לי איפה היא משרתת אבל אותי עניין רק שהיא היתה מאוד יפה והיו לה גומות.

אחר כך הגיע האוטובוס והיא ישבה לידי והמשכנו לדבר בנסיעה. הנסיעה לא אמורה היתה להיות קצרה ובכל זאת שמחתי שהיו פקקים בדרך כי רק רציתי להישאר לידה.

כשהאוטובוס התחיל להתקרב ליעד גייסתי עוד קצת מהאומץ שעדיין לא היה לי וביקשתי ממנה את הטלפון שלה. היא אמרה לי תרשום ואני הוצאתי קבלה של דלק שהיתה לי בכיס וביד רועדת רשמתי את המספר. הרמתי את הראש וחייכתי חיוך של טמבל שכבר היה חצי מאוהב ואמרתי לה שאני אתקשר. כן, הייתי קצת טמבל כשהייתי בן 21.

הגעתי הביתה בשעה מאוחרת, זרקתי את הג'ינס והלכתי לישון.

כשקמתי ראיתי את הג'ינס מקופל יפה ומגוהץ ונזל לי כל הצבע מהפנים. שאלתי את אמא שלי מה היא עשתה עם הג'ינס והיא אמרה שהיא ראתה אותו זרוק בצד והניחה שרציתי לכבס אותו. שלחתי את היד בהיסטריה לכיס האחורי והוצאתי משם חתיכת נייר קטנה ומקומטת אבל בעיקר מאוד לבנה. משני הצדדים. הלך המספר.

ההנחה שעברה לי בראש רגע לפני שהתחלתי איתה התבררה כנכונה. באמת לא ראיתי אותה שוב.