אני לא רופא וגם לא יודע יותר מדי על גוף האדם אבל אני די בטוח שאני אמור להיות עייף עכשיו, ואני לא.

כבר נמאס לי לבזבז את הזמן על שטויות למרות שאין לי כוח לעשות דברים שאני צריך לעשות אז אני יושב לי במרפסת ומשחק תופסת עם היתושים.

אהוד בנאי עושה לי נעים באוזן וכוסית וויסקי עושה לי נעים מהגרון ועד הבטן ויש גם סיגריה שלא עושה לי נעים בכלל אבל בכל זאת היא בפה שלי, אולי כי הכנסתי לעצמי לראש שאני לא שותה וויסקי בלי סיגריה.

אני מסתכל החוצה ורואה שאנשים עוברים ברחוב כאילו עכשיו צהריים. אני לא סוציולוג ולא למדתי מדעי החברה, אבל אני די בטוח שזה בגלל שזו תל אביב. אהוד אומר ברקע שהיום נעשה משהו בלתי נשכח, ואני נזכר שהיום לא עשיתי שום דבר משמעותי. אפילו לא צעקתי על אף אחד, והיום ממש בער לי לצעוק על מישהו, הרגשתי את זה בבטן אבל המזכירה שדיברתי איתה היתה נחמדה והמשלוח של האוכל היה מעולה ואני לא צועק על אנשים סתם, אז לא צעקתי.

אני מרים את הגיטרה ומוציא כמה צלילים. אני לא מוסיקאי, אבל אני די בטוח שאקורד מינור מבטא עצבות וזה מה שיצא לי למרות שאני גם די בטוח שאני לא עצוב. אולי סתם איזה בלוז כנעני.