כשקיבלתי הודעה לסלולארי עם הנוסח "היום ב-22:00 אצל חוליאן" הבנתי שיש לי אורחים.

קיררתי את הבירות והכנתי את המאפרות ואפילו חשבתי להוריד קצת אבק מהספה אבל אז נזכרתי שכולנו גברים וזה לא באמת מעניין אותנו.

שני החברים שלי, הנשוי והתפוס, הגיעו באיחור אופנתי של חצי שעה ביחד עם השליח של הפיצה שאגב הולכת מצוין עם בירות וסיגריות.

הקשקושים והריכולים מתחילים מיד ותוך כדי בליסת הפיצה עם פה פתוח. הנשוי והתפוס מחליפים עקיצות על הנשים שלהם ואני הייתי צריך להכריע אז אמרתי ששתיהן גרועות באותה מידה.

"מתי זיינת פעם אחרונה" שואל התפוס את הנשוי. "ביום ראשון" אמר הנשוי בגאווה והחזיר את השאלה לתפוס. "ביום חמישי" אמר התפוס. "אתמול?" - "לא, ביום חמישי שעבר".

אחרי שהנשוי ואני הסתלבטנו על התפוס שאלו אותי מתי אני. "משהו כמו...19 שעות, נראה לי" עניתי להם.

"יא בן זונה, אתה סופר בשעות??"

"ככה יצא"

אחרי מטר הקללות והגידופים, הנשוי והתפוס מתעניינים איך העסק עובד. הם כבר שכחו.

"אתה מתקשר אליה יום אחרי?

"נראה לכם?? בשביל מה?"

"היא נשארת לישון?"

"מה פתאום"

"מונית הביתה?"

"עד כאן. שירות הסעות וי. איי. פי עד הבית"

הנשוי מתרכך. "זה דווקא נחמד לישון ביחד".

"לי יותר נחמד כשלא בועטים בי בלילה, לא לוקחים לי את השמיכה ולא מצפים ממני לישון כמו סכו"ם" אני אומר לו.

"אני דווקא אוהב כפיות", מתערב התפוס.

"עדיף סכינים". צוחקים.

הנשוי והתפוס בסך הכל מרוצים. לנשוי לא היה איכפת להיות תפוס, אבל לא מתאים לו להיות רווק.

התפוס היה מוכן להיות רווק, העיקר שלא להיות נשוי.

אני...טוב נו. אתם יודעים.

אחרי הפיצה והבירות מבט נוגה נראה על פניו של התפוס.

"אני צריך לחזור" הוא אומר. "יש לי עוד כיור מלא כלים לעשות". ככה זה כשהאישה לא מוכנה לנקוף אצבע בעבודות הבית.

הנשוי ואני מסתכלים עליו מדדה לכיוון דלת היציאה.

לפני שהוא יוצא אני קורא לו. הוא מסתובב. "כשאתה עושה כלים", אני אומר לו, "אל תשכח את הכפיות".