לא עורך. לא מצנזר. לא דופק חשבון. |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2009
כלא
כמו כולם גם אני חשבתי שבצפר זה סוג של כלא. כשדיברתי עם חברים אמרנו שניפגש בכלא, ולפני השם של הבצפר הוספנו את השם "כלא" כדי שזה יישמע בדיוק כמו כלא הדרים או כלא מעשיהו.
אחר כך הגעתי לצבא וכשסגרתי שבועיים בבסיס חשבתי לעצמי איזה מן כלא זה שאתה יוצא הביתה מקסימום ב-14:00 בצהריים וחוזר רק למחרת, ואם אתה לא מרגיש טוב מספיק פתק מאמא כדי שתשכב במיטה ותראה נילס.
שבועיים בבסיס כשמעירים אותך ב-4:45 בבוקר, נובחים עליך פקודות כל היום ואסור לך לצאת משם - זה כבר כלא. היה אמנם איזה עניין קטן שלא הסתדר, כי אם נגיד אתה יוצא מהבסיס למרות שאסור לך אז מכניסים אותך לכלא, ואם אתה הולך לכלא סימן שהמקום שהיית בו לא באמת היה כלא. אבל החלקתי את זה.
כשאתה מגיע לאוניברסיטה ומעודדים אותך לחשוב אתה מבין שהכלא הוא מחשבתי. אתה בעצם ממשיך באותו מסלול קבוע מראש של בצפר-צבא-אוניברסיטה-עבודה-אישה-ילדים-מאהבת כי המחשבה שלך כלואה ואתה יצור מובנה חברתית.
אז אתה רושם מה שאומרים ומוציא ציון טוב במבחן אבל עדיין חושב שאתה יודע יותר טוב מכולם, או שזה בעצם רק אני.
כשאתה מגיע לגיל מסוים כבר מדברים איתך על משפחה וילדים והגיע הזמן ומה קורה איתך.
אתה מסתכל על החיים ובעצם מבין שכמו כולם גם לך יש איזה מסלול קבוע ואם לא תטוס עכשיו, מיד, להודו - המערכת דפקה אותך.
בהודו אתה כבר תבין שהחיים הם כלא.
| |
מתרגל
בסמסטר הזה אני הולך להיות מתרגל של קורס באוניברסיטה.
עדיין לא החלטתי אם בא לי שהסטודנטים שלי יאהבו אותי, יכבדו אותי או ישנאו אותי, אבל מה שבטוח זה שאני אהנה לעמוד מול כיתה ולדבר.
יש אנשים שמסתכלים על זה בתור יוקרה מקצועית, דריסת רגל ומעמד באוניברסיטה, תוספת חשובה לקורות החיים ועוד כל מיני שטויות.
המחשבה שלי מסתכמת במשהו כמו "בטח יהיו שם ים כוסיות" 
| |
1984
אני לא יודע מה עבר עלי, אבל זה היה מספיק חזק בשביל שאני אקום מהמיטה וארד קומה למטה בצעדים מהירים ובטוחים לעבר הפטיפון.
פטיפון זה מן מכשיר כזה שהיה מנגן מוסיקה מתקליטי ויניל לפני שהיה MP3 או אייפוד או מיני דיסק או סתם דיסק, שלא לדבר על קלטות. בקיצור, זה ישן. אבל גם אני.
הסתכלתי בערימת התקליטים הישנים ומצאתי את האחד שחיפשתי. הנחתי אותו על הפטיפון ושמתי בזהירות את המחט. הפטיפון הוציא צלילים שלא שמעתי כבר המון שנים, עם מעט מרעשי הרקע של התקליטים של פעם.
התיישבתי בכורסא ישנה בערך כמו התקליטים ומזגתי לעצמי כוס וויסקי.
עצמתי את העיניים ולרגע חזרתי ל-1984, ילד קטן שמתרוצץ בסלון ענקי ליד אבא שיושב על אותה כורסא ממש ושואל שאלות על המוסיקה הקסומה. אבא הסביר שזו יצירה על פטר והזאב, ואיך לכל חיה יש את כלי הנגינה שלה והמוסיקה שלה.
נשארתי ככה עוד דקות ארוכות, עם כוס וויסקי ביד ועיניים עצומות, מאזין לצלילי ילדות.
בסוף פקחתי את העיניים וחזרתי היישר לשנת 2009. כאן אני גבר בוגר שיודע כבר דבר אחד או שניים גם בלי לשאול שאלות.
אני לוקח עוד לגימה מהוויסקי וחושב שהמציאות הזאת שבה הילד שלי יתרוצץ לידי ואני אסביר לו על פטר והזאב, בכלל לא רחוקה כמו שאני חושב. בכלל לא.
| |
לדף הבא
דפים:
|  כינוי:
בן: 44 MSN:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
