כשאני נכנס לאוטו הדבר הראשון שאני עושה זה לחבר את האייפוד ולהגביר את הווליום.

אחרי כמה דקות אני מתאפס על עצמי וגם מתחיל לשיר.

זה הכיף שלי בנסיעה, ולא מעניין אותי אם אנשים מסתכלים עלי ואני נראה להם כמו מטומטם.

יש שיר אחד שבאופן מיוחד מרים לי את המצב רוח - "כותונת פסים" שכתב ארקדי דוכין ומבצעים בערך כל הזמרים בישראל של לפני עשר שנים. למי שלא מכיר, זה הולך ככה שכל זמר שר שורה אחת. אני אוהב לשיר אותו ולחקות (בחיקוי שלא דומה לכלום ובלי שמץ של כשרון) את כל הזמרים שמשתתפים בו. ככה יוצא שאני שר שורה אחת כמו גלי עטרי, אחרי זה שורה כמו צביקה פיק, שורה כמו חמי רודנר ואח"כ שורה כמו מרגול.

אין לי מושג איך זה נשמע מבחוץ, אבל זה בטוח מצחיק.

היום אני מקבל טלפון מידידה. "אתה ממש פסיכופת אה"? היא שואלת ואני לא מבין ושואל אותה מה כבר עשיתי.

"התקשרת אלי היום בצהריים, כנראה לא שמת לב, ושרת את 'כותונת פסים' כמו איזה חולה נפש".

בדקתי בפלאפון, ובאמת הסתבר שהתקשרתי אליה. כנראה שנלחץ לי הכפתור תוך כדי הנסיעה כשהפלאפון היה בכיס.

פאדיחה

בישראבלוג, הפוסטים והתגובות לא מגיעים לרבע מהמלל שנשפך ברכילויות.

גם מי שמתחיל עם בלוג אנונימי לא עומד בפיתוי של לדבר ולהיפגש עם בלוגרים אחרים, גם אם זה לוקח זמן. ואז נפגשים עם אחרים ושואלים ומתעניינים ומרכלים. להוא קוראים ככה, ההיא הזדיינה עם ההוא ועכשיו הם לא מדברים.

יש פה יותר רכילויות מאשר בחדר הקלפים באחוזת ראשונים.

ואני מנסה להביט מהצד ולראות מי פה מסוכן, מי לא יודע לסתום ת'פה ומי יבטיח לי משהו ברגע אחד וישקר לי ברגע שני.

אז אני בעיקר מקשיב. ואוי, כמה דברים לומדים כשרק מקשיבים.

אז אני יודע מי הבלוגר שמתאר את עצמו בתור מאגניב שהוא זיין על, כשבמציאות הוא כמו "שוקי" מהשיר של אינפקציה - חנון שאולי הוא טוב בבית ספר, אבל הכי מסכן בהפסקת עשר.

ואני יודע את שמו המלא של הבלוגר שכותב על דברים שלא קרו לו ומנסה לכתוב על החיים שהוא היה רוצה שיהיו לו.

מהרכילויות גם הבנתי מי הבלוגרית שכל הגברים בישרא כבר פירקו אותה, ומי הבלוגרית שהיא כזאת פרה שאפשר לפרק אותה רק לחלקים של שייטל, סינטה ואנטריקוט.

כל זה רק מלהקשיב. אפילו בלי לשאול.

אני רק יכול לקוות שלא סמכתי על מישהו שאסור לסמוך עליו.

ואתם - אל תשאלו אותי עם מי שכבתי, אל תשאלו עם מי נפגשתי - אני לא אענה.

תכבדו אנשים. תהיו בני אדם.

אני שם עוד קצת קרח בוויסקי ומשתדל שלא להוריד ממנה את העיניים בזמן שהיא ממשיכה לדבר. היא מספרת שהחברה הטובה שלה קצת הסתבכה באיזה עניין והיא עצמה רוצה להתפטר מהעבודה וחוץ מזה היא אומרת שהיא קצת "התחזקה" בזמן האחרון והלכה לכמה שיעורי תורה, ואני רק מהנהן ומחכה שהיא תפסיק עם הסמול טוק ותתחיל לדבר על מה שהיא רצתה לדבר.

בסוף היא מגיעה לעניין אבל בכל זאת קצת הולכת מסביב ואני ממוקד במה שאני רוצה לשמוע אבל זה עדיין לא מגיע. היא ממשיכה לדבר ואני כבר מרגיש את הרשף בעיניים אז אני מוריד את המבט ומאלתר מאפרה מהתחתית שמתחת לכוס הוויסקי כי כבר אסור להציב מאפרות ומצית לעצמי סיגריה.

היא מסיימת ומחכה לתגובה שלי ואני רק מבין שהוידוי שציפיתי לו לא הגיע, ואז רק ליתר בטחון אני שואל עוד שאלה שנותנת לה הזדמנות נוספת שגם אותה היא הקפידה לפספס.

אז שאלתי אותה מה היא למדה בשיעור התורה האחרון והיא אמרה שעכשיו הם לומדים את ספר בראשית. ואז שאלתי אותה האם לדעתה כשאלוהים שואל את אדם "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו - אכלת", האם הוא לא יודע שאדם אכל מן העץ? והיא הסתכלה עלי במבט מוזר, שהסגיר מצד אחד חוסר הבנה לשאלה הברורה ומצד שני הפתעה שאני מכיר את המקורות. ברור שהוא ידע, היא אומרת.

ואני ממשיך ושואל אותה האם כשאלוהים שואל את קין "אי הבל אחיך", האם לא ידע מה עשה קין להבל? ברור שידע, היא אומרת לי.

אז למה לדעתך הוא שואל בכל זאת, אני מקשה, והיא אומרת שהרב בדיוק דיבר איתם על זה ואמר שגם אחרי החטא ה' נתן לקין את האפשרות להתוודות. ואז אני מחייך אליה אחרי שקיבלתי את התשובה שחיכיתי לה, ואומר לה "בדיוק".

ואז אני אומר לה שכבר לפני חודש התברר לי שהיא שיקרה לי, אבל נתתי לה את ההזדמנות להתוודות על זה בעצמה ולכפר. וההזדמנות הזאת לא היתה אמורפית אלא הונחה לפניה באופן מפורש כמעט ובבחירתה היא דחתה אותה מעליה.

ואולי היא התחילה להגיד משהו לפני שקמתי והלכתי, אני לא יודע. כי יש מקרים שאתה פשוט לא מסתכל אחורה.