כוס הוויסקי שלי מונחת על השולחן הקטן שמול הספה.

אני מתעצל לקום ולהביא עוד קרח מהפריזר אז אני בוהה בה.

כשהייתי איתך, לא שתיתי וויסקי.

לא שתיתי וויסקי כשהייתי איתך.

והסיגריה שבמאפרה נאכלת כאילו מעצמה.

אין לי כוח להתכופף אליה ולהרעיל את עצמי עוד קצת.

כשהייתי איתך, לא עישנתי סיגריות.

לא עישנתי סיגריות כשהייתי איתך.

אני מעביר את היד על הפנים. אני עושה את זה לפעמים כשאני חושב.

יש לי זיפים של ארבעה ימים.

כשהייתי איתך, הייתי מתגלח כל יום.

הייתי מתגלח כל יום כשהייתי איתך.

אני חושב על התקופה האחרונה ומבין שקשר יכול להיות דבר מסוכן כי זה גם מוביל לרגשות.

רגשות מסבכים הכל ובסוף נפגעים.

כשהייתי איתך, אהבתי אותך.

אהבתי אותך כשהייתי איתך.

היא אמרה לי שהמצב מסובך ואמרתי לה שאני יודע, ואז אמרתי שהמצב מורכב והיא אמרה שהיא יודעת, ואז הסכמנו שהמצב לא פשוט.

טחנו מים במשך כמה דקות ובינתיים אני כבר הבנתי בדיוק לאן כל הסיפור הזה הולך והיא רק אמרה שהיא לא יודעת מה יהיה.

וכשאני הבנתי שאנחנו בדרך המהירה לתוצאה הבלתי נמנעת היא רק אמרה שכל המצב לא ברור, וכבר הרגשתי איך מגיע הרגע הזה שאני עוד שניה מתחיל לדבר בלי לחשוב והולך לשבור את כל הכלים אבל פתאום היא אמרה לי שהיא בדיוק צריכה ללכת.

ואני רק חשבתי לעצמי "את צודקת. את באמת צריכה ללכת".

"וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת-כְּבוֹד עָשְׁרוֹ, וְרֹב בָּנָיו; וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ, עַל-הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ.  וַיֹּאמֶר הָמָן אַף לֹא-הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם-הַמֶּלֶךְ אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר-עָשָׂתָה, כִּי אִם-אוֹתִי; וְגַם-לְמָחָר אֲנִי קָרוּא-לָהּ, עִם-הַמֶּלֶךְ.  וְכָל-זֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי:  בְּכָל-עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת-מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ". (אסתר, ה' 11-13)

אני מאוד אוהב את הפסוקים האלה ממגילת אסתר כי הם מבטאים בצורה פשוטה ויפה מסר שכל כך קשה להפנים, והוא שהאושר האמיתי לא נמדד במה שיש לך, אלא איך אתה מתמודד עם מה שאין לך.

אז אני יושב עם כוסית הוויסקי שלי, מוסיף עוד קצת קרח ומדפדף בספר התנ"ך שתמיד נותן לי השראה וחושב שאולי לא קיבלתי את מה שרציתי, אבל סבבה לי עם זה לגמרי.

בסך הכל אני בן אדם מאושר.