כשקיבלתי הודעה לסלולארי עם הנוסח "היום ב-22:00 אצל חוליאן" הבנתי שיש לי אורחים.

קיררתי את הבירות והכנתי את המאפרות ואפילו חשבתי להוריד קצת אבק מהספה אבל אז נזכרתי שכולנו גברים וזה לא באמת מעניין אותנו.

שני החברים שלי, הנשוי והתפוס, הגיעו באיחור אופנתי של חצי שעה ביחד עם השליח של הפיצה שאגב הולכת מצוין עם בירות וסיגריות.

הקשקושים והריכולים מתחילים מיד ותוך כדי בליסת הפיצה עם פה פתוח. הנשוי והתפוס מחליפים עקיצות על הנשים שלהם ואני הייתי צריך להכריע אז אמרתי ששתיהן גרועות באותה מידה.

"מתי זיינת פעם אחרונה" שואל התפוס את הנשוי. "ביום ראשון" אמר הנשוי בגאווה והחזיר את השאלה לתפוס. "ביום חמישי" אמר התפוס. "אתמול?" - "לא, ביום חמישי שעבר".

אחרי שהנשוי ואני הסתלבטנו על התפוס שאלו אותי מתי אני. "משהו כמו...19 שעות, נראה לי" עניתי להם.

"יא בן זונה, אתה סופר בשעות??"

"ככה יצא"

אחרי מטר הקללות והגידופים, הנשוי והתפוס מתעניינים איך העסק עובד. הם כבר שכחו.

"אתה מתקשר אליה יום אחרי?

"נראה לכם?? בשביל מה?"

"היא נשארת לישון?"

"מה פתאום"

"מונית הביתה?"

"עד כאן. שירות הסעות וי. איי. פי עד הבית"

הנשוי מתרכך. "זה דווקא נחמד לישון ביחד".

"לי יותר נחמד כשלא בועטים בי בלילה, לא לוקחים לי את השמיכה ולא מצפים ממני לישון כמו סכו"ם" אני אומר לו.

"אני דווקא אוהב כפיות", מתערב התפוס.

"עדיף סכינים". צוחקים.

הנשוי והתפוס בסך הכל מרוצים. לנשוי לא היה איכפת להיות תפוס, אבל לא מתאים לו להיות רווק.

התפוס היה מוכן להיות רווק, העיקר שלא להיות נשוי.

אני...טוב נו. אתם יודעים.

אחרי הפיצה והבירות מבט נוגה נראה על פניו של התפוס.

"אני צריך לחזור" הוא אומר. "יש לי עוד כיור מלא כלים לעשות". ככה זה כשהאישה לא מוכנה לנקוף אצבע בעבודות הבית.

הנשוי ואני מסתכלים עליו מדדה לכיוון דלת היציאה.

לפני שהוא יוצא אני קורא לו. הוא מסתובב. "כשאתה עושה כלים", אני אומר לו, "אל תשכח את הכפיות".

אני עדיין קם בבוקר עם עיתון ספורט ומקלחת ולפעמים גם שותה קפה עם אחד וחצי סוכר, תלוי כמה אני עייף. היום שלי בדרך כלל לא מתוכנן או רק מתוכנן באופן כללי והכל תלוי בכמה אני אזרום איתו כי אני שונא לקבוע דברים מראש.

אני עדיין מרים את הגיטרה ומתרגם את מצב הרוח שלי לצלילים ולפעמים גם כותב כמה מילים במחברת שאף אחד לא ראה אף פעם ורואה המון ספורט בטלוויזיה.

אני עדיין נפגש עם חברים ויוצא ומדבר על זיונים כאילו שאני עדיין בתיכון ובהרבה מובנים החיים שלי בדיוק כמו פעם.

ולמרות שאני גם עושה כמה דברים חשובים לפעמים אני שותה המון אלכוהול, מעשן סיגריות וגם מזיין די הרבה ומרים קצת משקולות במכון, ואני לא יודע אם בסך הכל זה יותר טוב או פחות טוב אבל מה שבטוח זה שזה לא בדיוק כמו פעם.

תמיד אומרים שהמקום הכי נמוך בתל אביב זה רחוב פין 1 בתחנה המרכזית הישנה, אבל נראה לי שאזור הפאבים של אלנבי לא הרבה יותר גבוה ממנו.

אני הולך שם מוקף בכל הגועל והטינופת ונזכר למה אני שונא את האזור הזה עד שאני נכנס לאיזה פאב שהוא דווקא בסדר לעומת הגועל שבחוץ וגם לעומת פאבים אחרים שלפעמים מגעילים אפילו יותר מהגועל שבחוץ.

אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה נגעלתי מוויסקי אבל עכשיו אני נזכר שזה היה אתמול.

גם הסיגריות די הגעילו אותי ואם אני נגעל מוויסקי וסיגריות בפאב כנראה שמשהו לא בסדר איתי כי זה מה שעושים בפאבים וזה גם מה שאני עושה אבל בכל זאת אחרי צ'ייסר אחד כבר היתה לי בחילה.

אני גם לא זוכר מתי בפעם האחרונה הלכתי לפאב בלי שיהיו איתי קונדומים אבל אם הזכרון שלי לא מטעה אותי אז גם זה היה אתמול. אפילו הרעיון של לתפוס איזו מישהי בפיקאפ לזיון של כלום הגעיל אותי למרות שזה מה שעושים בפיקאפים וזה גם מה שאני עושה לפעמים אבל עובדה שהשארתי את הקונדומים בבית וויתרתי על זה מראש.

כשכל הגועל הזה היה כבר קצת יותר מדי יצאתי החוצה ועברתי ליד איזה מקום של טוסטים או שייקים או לא יודע מה היה שם וכבר חשבתי לבקש מהמוכר איזו מנת גועל כזאת אבל אז נזכרתי שאני נמצא באלנבי ולא בא לי להיות פה ואני רוצה הביתה וכמה שיותר מהר כי הספיקה לי מנת הגועל של כל המקום הזה.