הי, זה סיפור ראשון שאני כותבת, אני יותר אוהבת לכתוב חמשירים =).
זה סיפור לתחרות שאני מנסה להשתתף בה שנקראת "סיפורים עם סוף מפתיע" למרות שאין מצב שאני מצליחה כי יש פה בישרא-בלוג כל כך הרבה ילדים מוכשרים ומדהימים.. אבל אני אנסה =). אז הנה לכם:
הייתה מלאך, תישאר מלאך""
היה לו משהו העיניים, משהו חשוד ומפחיד. כל הזמן חשבתי שהוא עבריין וזה המקצוע שלו לעתיד. בבוקר תלמיד מוצלח בכל המקצעות הנלמדים בביה"ס ובלילה עובר על חוקים, שותה, מעשן ומסתובב עם חבורה של לא נורמאלים. קוראים לו ניל, ניל רייס, מוצאו לא ברור. הוא היה איתי בשכבה, בכיתה המקבילה.
רק בשנתיים בהן היינו בכיתה ז', ח' איכשהו התחלתי לדבר איתו, זה התחיל מסתם הצקות אחד לשנייה ואז נהפכנו לידידי נפש,אני סיפרתי לו הכל והוא סיפר לי כמעט הכל. היינו נפגשים בבוקר לפני הלימודים והולכים ביחד לביה"ס, היינו חוזרים ביחד כל אחד לביתו ואז אחרי צהריים היינו נפגשים שוב. הוא סיפר לי על כל הפעמים שניסה להתאבד, אם זה על ידי פגיעה פיזית בעצמו עם סכין או עם זה על ידי השתכרות ואני לא הבנתי למה. הוא ילד דיי אהוב בחברה, יש לו חברים מכל הגילאים, הוא דיי מגניב, יש לו ידידות וחברים, מה רע לו?! אה, והוא נראה טוב!.
ואז בלחץ בו הלחצתי אותו לומר לי מה עובר עליו, הוא סיפר לי בעצב שאין לו אמא. אמא שלו עזבה לפני כמה שנים את הבית בטריקת דלת ומצידו, הוא יתום. הוא סיפר שבערך כל יום הוא ואבא שלו רבים וצועקים אחד על השני כאילו הם שני אויבים במלחמה, אבא שלו הוא איזה שיכור מסריח שנשאר לישון בספסלים של תחנות אוטובוסים בלילה כשיש לו ילד בבית. הוא המשיך לספר בכאב וכבר עיניו התמלאו דמעות שהוא מפחד לחזור הביתה, שאבא שלו יכה אותו בחגורה או באיזה אביזר חדש שמצא ברחוב או בבית הבושת בו הוא נמצא רוב היום.
כל כך התעצבתי לשמוע על חייו של ידידי הקרוב ביותר, ניסית לנחם, אבל מי באמת יכול לנחם את חברו במצב כזה?.
מאז, אחרי שהכרתי אותו, כל מה שחשבתי עליו מההסתכלות הראשונית הכל כך לא נכונה שלי התהפך, פתאום ראיתי אותו כנער שמתנהג כבוגר אחראי, כבן אדם יציב. והכי חשוב גיליתי ידיד טוב, מדהים, מקסים וכל מה שאפשר לרצות בחבר לעת צרה או סתם לצחוקים.
בסוף כיתה ח', הוא עזב את העיר בה גרנו, הוא עבר לחיות עם דודה שלו במרכז הארץ. הייתי מאוכזבת ממנו למרות שזו לא הייתה אשמתו, אבל מצד שני שמחתי בשבילו, ששם הוא יוכל להתחיל חיים חדשים, יפים יותר וכשיהיה בוגר יוכל להיות בתפקיד חשוב כמו שרק לו מגיע.
בשנה הראשונה של העזיבה הוא עוד המשיך לבוא לבקר, היינו נפגשים, צוחקים, מדברים ומבלים אבל זה קרה רק בשנה הראשונה. אחר כך כבר היו כל מיני תירוצים ובעיות שצצו שמנעו מאיתנו להיפגש.
הקשר נותק.
היום, אני בת 24, אחרי צבא, כבר בעלת תואר ראשון. לא שמעתי מניל בעשור האחרון.
כבר כשהייתי בת 18 עברתי עם משפחתי למרכז הארץ גם, ניסיתי לתקשר עם ניל אך כנראה שהחליף את מספר הטלפון שלו.
לפני חודש, בהיותי מחכה לרכבת בתחנה מרכזית בתל- אביב. נגלה לעיניי מראה מחריד של אדם קשור לפסי הרכבת שבליבו תקווה לגמור את חייו. זיהיתי את עיניו המיוחדות בצבע הלא ברור של חום, ירוק, כחול ואפילו קצת אדום. זיהיתי את תווי פניו המחמיאים שעכשיו היו כמבט מבועט, קר וקודר, מבט מלא עצב ואשמה.
"ניל?", "ניל רייס"? ניגשתי לאדם המוזנח שהיה שכוב על הפסים. מעיניי כבר זלגו הדמעות.
"מי את?, מה את רוצה ממני? לכי מפה מכשפה!". התקרבתי אליו, בעודי מנסה להותיר את קשרי החבל האדוקים. "לא!!, לא!!!, הוא צעק. "זאת אני, מור, מור גבע ממגדים". עיניו נפקחו כאילו היה עיוור שרואה את הדבר הראשון בחייו. "את מלאך", אמר לי. מייד קראתי לעזרה, אבל משומה אף אחד לא היה שם בשביל לעזור לנו, כולם פחדו שהרכבת תגיע עוד מספר דקות וגם הם ימותו. אנשים חסרי לב.
בכל כוחי ניסיתי לפתוח את הקשרים הארורים! זיעה החלה ניגרת ממצחי ודמעות זלגו על פניי, שנינו בוכינו אבל חייכנו אחד לשני. כל אותו הזמן השאלה ששגורה בפי.. "למה?, למה?!" והוא לא עונה רק מנוענע את גופו מנסה גם הוא לתקן את הנזק שכמעט גרם לעצמו. הוא אמר לי בשקט "אהבתי אותך, ואני אוהב אותך לנצח!".
פתאום הייתה דממה. דממה נעימה.
הרגשתי תחושת שלווה ונחת. הכל נראה לי פתאום לבן. יושבת על ספסל יפה, ואותי מחבקות ידיו החמימות של ניל . הכל נראה לי כל כך טוב ומושלם. הרגשתי תחושת ניצחון..! הצלתי את ניל, הצלתי את עצמי, הצלתי אותנו, את הביחד שלנו.
אני ליאור גבע, אחות של מור. אני בת 24 ורק היום, אחרי שש שנים אני מסוגלת לכתוב על טראומת חיי.
כשהייתי בת 18, כבר קיבלתי צו גיוס ראשון, שני, והגיע הזמן להתגייס. נסעתי לבקו"ם לבד, מין רצון שטותי כזה להיות עצמאית.
לא רציתי שהמשפחה תתלווה אליי אבל שמעתי שאחותי מתכוונת להגיע ולהפתיע אותי.
כמה דקות לפני שהגעתי עם ההסעה לבסיס התקשרתי לאחותי מור והמזכירה ענתה. התקשרתי הביתה וגם שם לא ענו.
כנראה שהם יתקשרו אלי חזרה כשעה לאחר מכן אך הייתי כבר בענייני צבא.
קצת דאגתי לאחותי אחרי שלא ראיתי אותה אבל חשבתי שאולי היא התחרטה.
למחרת התפרסם בעיתון- "הייתה מלאך, נשארה מלאך"- המשכתי לקרוא, "צעירה, בת 24 זיהתה על פסי הרכבת את חבר ילדותה שעמד להתאבד וניסתה לחלצו. היא הייתה שקועה במשימתה ולא שמה לב לרכבת המתקרבת. בצער רב נהרגה העלמה האמיצה הנקראת מור וגם חברה הטוב המוכר בשם ניל. סיפור בהחלט כואב".
ליבי נדם.
**הסיפור לא אמיתי**
**ערכתי את הסיפור.. מחקתי חלק ממנו כדי לנסות איכשהו שההקטע המפתיע באמת יהיה בסוף
הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע.
תודה למבקרת הסיפורים!
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285
כינוי:
My Name Is Shir
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
