פע אחת סתם ישבתי על הכורסא החומה שלי, שלמרות שהיא מתפוררת לחלוטין אני מתעקשת שלמור אותה, וחשבתי איך היה נראה עולם מושלם.

בגלל שאני פרה אנוכית ואגואיסטית, חשבתי קודם על עצמי. בעולם מושלם אני הייתי יפה יותר, כל הבנים אותם הייתי אוהבת היו מתאהבים בי עמוקות.

הייתי גרה בתל-אביב, היו לי את הבגדים המיוחדים שאני אוהבת, לי ולחברים שלי היה הרכב מגניב שהיה שר שירים מגניבים, וכמובן, אני הייתי הסולנית. אני הייתי במרכז הבמה. לפעמיים היו לי נקודות שבירה, אבל אז היה קורה משהו כמו בסרטים. איזו מחשבה אובדנית, וריצת אמוק ישר אל הכביש, אבל בדיוק בשנייה האחרונה גבר חתיך-על היה מציל אותי.

אבל אז התעשתי, ונבהלתי קצת מהאנוכיות המתפרצת הזו, ומייד, כדי להרגיש טוב, התחלתי לחשוב על שלום עולמי, עולם בלי עוני, עולם בלי גזענות.

עולם בו אנשים היו שמחים וצוחקים, עולם בו אנשים מכבדים אחד את השני באמת. עולם בו לא היה פשע, גניבות ואונס. עולם חדש וטוב.

חשבתי על כל זה, וראיתי את אחי הקטן ישן במיטתי. הוא היה נראה שלו כל כך ובטוח.

ואז הייתי בטוחה שאם היה לנו עולם-מושלם, הוא בטח היה נראה ככה.

ובלי שטויות: אחי הקטן חטף נמנום קטן, ואני מייד חטפתי את המצלמה, צילמתי, והלכתי לישון, ליד החתיך הזה. אחח, פרוטקציות.

חוץ מזה אני יודעת שהתמונה באיכות קצת לא-משהו, אבל אהבתי אותה בעיקר בגלל שהיד שלו חדה והפנים מטושטשות.

אגב, לאחי (ההוא בתמונה) יש יומולדת 4 מחר (שבת). מזל-טוב, חצ'יך! (:

ילדות

כשהייתי ילדה קטנה הייתי קצת משונה. הייתי הילדה הכי יפה בגן, כולם באמת אהבו אותי, הגננות תמיד עשו כרצוני, אבל לא נהייתי מתלהמת.

תמיד הייתי שקטה מאוד, ועושה הכל מאוד לאט, בעדינות ובתשומת לב. תמיד גמרתי לאכול אחרונה, תמיד ציירתי הכי לאט מכולם. כשנגמר הגן והייתי צריכה לקחת את התיק הקטן שלי, תמיד הייתי מכניסה את הציורים מאוד בעדינות, מפחדת שיתקמטו חלילה.

אהבתי את זה, את הלאט הזה. תמיד כשסיימתי לעשות משהו כמו שרציתי חייכתי. חיוך קטן של סיפוק, חיוך כזה שבקושי חושף את השיניים.

אני זוכרת פעם אחת טראומטית, אחת הדברים שאני זוכרת יותר בבהירות מהילדות שלי.

ציירתי ציור אחד, שאהבתי מאוד. יש את הציורים האלה, שאיזה קו יוצא בטעות, ופתאום מתחוור לך שהטעות הזו היא הטעות הכי יפה שאיי פעם ציירת. אז כזה יצא לי ציורי, אבל אז בא ילד אחד, מציק וכועס, שחטף לי את הציור. הילד הזה הגעיל אותי. הייתה לו נזלת על כל הפנים, והשיער שלו היה מלוכלך. לא אמרתי כלום. הסתכלתי עליו, והתחלתי לבכות. לא בקול, בשקט. רק ירדו לי דמעות דוממות וחרישיות.

הילד נבהל, והחזיר לי מהר את הציור, אבל זה כבר לא היה אותו דבר, לא רציתי יותר את הציור הזה, אז קימטתי אותו וזרקתי אותו בדיוק לתוך הפח, כמו שראיתי בסרטים (מגיל קטן אבא שלי הראה לי סרטים מופת במקום "טלאטאביז"). 

מאז שנאתי אותו.

אבל הגננות לא הבינו כלום. הן לא הבינו שלא אכפת לי מהציור, הפריע לי שהוא הפר לי את השקט שלי, סתם ככה בלי סיבה.

ובלי שטויות: אני ואחי החלטנו שזה מגניב לעשות כובעים מנייר ולצייר עליהם ולהדביק מדבקות. בזמן שהוא היה מרוכז, ניצלתי את ההזדמנות וצילמתי. אני יודעת שהתמונה לא חדה מספיק.

לא ביג דיל.

הבלוג הזה ישן מאוד.

פתאום, כשישראבלוג שלחו לי הודעת טרום-מחיקה, נלחצתי. הרי לא ייתכן שבלוג כזה, שהיה יקר כל כך לליבי, יימחק כמו אלפי בלוג אחרים.

אז כמו פולנייה טובה, במקום לזרוק, מחזרתי. וכך נולד הבלוג החדש-ישן שלי, רק שהפעם אני אשתוק (טוב, בערך), ואתן לתמונות לפטפט במקומי.

לפעמיים אני אוסיף שיר, סיפור, או סתם קצת הגיגים גאוניים ממוחי הקודח, אבל הדוגמניות שלי יהיו העיקר.

לצילומים אני קוראת דוגמניות כי זה בדיוק אותו דבר. תמונות מראות את המציאות בדרך יפה יותר אך אולי גם כואב יותר.

כך גם דוגמנית. הן מראות את האופנה, את החיים, את הסטייל, את העידון המעודכן, אבל עם זאת הן כאלה, קצת עגומות לפעמיים.

אז, בהצלחה?

עכשיו תורי, עכשיו תורי לאהוב.

עכשיו אני, לי מגיע שיהיה מישהו כאן קרוב, יחבק וירגיע,

אחד-אחד את השדים במלחמה הזאת. אחד-אחד את הפצעים שלא נותנים לחיות.

מישהו לרוץ איתו\דניאל סולומון.