אני עוד די ביישן ונהניתי מהתגובות של השניים שהגיבו כאן... זה הוסיף המון.
אשתף אתכם עם מחשבותי... אני מאמין שצריך לדעת מה זה דעת, מה להגיד ומתי ממה לצחוק וממה להתלהב.
לא לחיות באויר.
אתם יודעים, זה הפחד הכי גדול שלי בעצם. ההבנה הברורה שכל החיים שלי הם בעצם ללא אישיות וללא תוכן.
כאשר אני חושב על זה אני מניח שהתוכן פשוט נשפך מאליו אבל אני לא מדריך את החיים שלי בשום צורה, אני פשוט נגרר לכל דבר רק כדי להיאחז במשהו בחיים, רק כדי שאוכל להמשיך ולהתקיים, גם אם זה נוגד לחלוטין למה שעשיתי לפני דקה.
האם כולנו כאלה או שזה רק אני? חיים על פי הרגע העכשוי ולא לפי תכנון ומחשבה מעמיקה?
חיים על פי שניה? הדבר הכי מהיר עלי אדמות??? זה לא פזיז מדי?
כמובן שעדיין בסופו של דבר איני טיפש ואני חי על פי מחשבה אומנם כל המחשבה התחילה כרגע ולא לפני. כל מחשבה שהיתה לפני פשוט נעלמה.
איפה המודעות העצמית? איפה ה'אני' שבי?
מישהו מכיר את עצמו באמת? באמת יודע מה הוא ומה חושבים עליו?
או שמא כולם משלים את עצמם תחת ההבנה שהם הכי טובים?
אני מנסה באמת להבחין בעבר שלי ובעתיד ולנסות לגשר ביניהם, חבר'ה אני כבר בן 19.
אני חושב שאחת מהחיובים בבלוג הוא לספר על היום שהיה.
אז, התחלתי ללמוד לנגן בחלילית. כלי קליל שנקלט מהר מאוד, שמאפשר להגשים הרבה מאוד ממה שאין לי, מנגינה.
שירים רבים מכל מיני סוגים ניסיתי היום לנגן, אך מנגינות שקטות בלבד הצלחתי, אומנם גם זה טוב.
הנה שיר קטן שכתבתי לא מזמן:
הבעת הלב:
כשמרגישים את זה לראשונה זה מעין דיגדוג עדין
זה עמום ונעים וממש לא מלחיץ
זה בעצם סימן שהוא לוחש ואומר: אני נמצא כאן אני קיים
אך בהמשך זה נהיה מוזר... זה נהיה מלחיץ
זה מעין עקצוצים מעיקים שגורמים לך להביע פרצוף רדוד...
הוא מצפצף הוא זועק רע לי אני רוצה משהו אחר
מה חובא הלב שלי?
מה הוא רומז כאשר הדפיקות החלושות פועמות לי ליד העיניים באופן מהיר.
מה בעצם סודו שלו
הוא מאיים עלי... אני חש זאת אני יודע שהוא רוצה לשלוט בי
הוא רוצה להפוך אותי לרכושו
כשיחפוץ יוכל לפרפר במהירות מדאיגה
וכשיחפוץ יעניק לי הזכות לשמוח אך לכמה דקות ספורות
מה הוא בעצם רוצה ממני כאשר הוא דורש ממני להתגעגע
מה בעצם ייתן לו שאני חש געגועים
ואז נזכרתי, זאת הבעת הלב. זה הרצון העז שלו לשלוט בי
והוא יפעם בי שוב וילחש :אני כאן אני קיים
אך הפעם אני חש רע
אני קם מהכסא וחוזר לשבת ולא אומר כלום
וחוזר לקום ולהביט בחלון
ואז אני רואה את ההשתקפות שלו נמצאת מולי תופסת את מקומה של השתקפותי
וכאילו משתפת פעולה עם הלב האכזר שממשיך לפעם כמו רעל אכזרי בדמי העייף.
השתקפותו צוחקת את צחוקו שלו והלב מגמגם בפעימותיו, הוא נפגע... זה החליש אותו...
אך במידה שווה גם אותי
הבטתי בהשתקפות העקשנית וכאילו אני תמהה אינך רוצה ללכת?
אינך רוצה להסתלק?
ואין תגובה רק החיוך שלו, החיוך של שי, מול עיני.
ולפתע השתקפות מטושטשת היא הולכת??? לא... אלו הן דמעותי המטשטשות את הראייה
אני ממצמץ ודמעות חמות מכות את ליבי בעוצמה. זולגות על לחיי
וההשתקפות העקשנית קיימת ועודנה
חיבבתי את ההשתקפות, כך זכרתי אותו, את שי.
אך במצמוץ דמעה שנייה נמצא שאין היא אלא השתקפותי השפופה מול הראי העגום
הרקע סביב ההשתקפות כבר לא שינה השתקפותי הריאלית ניצחה, אך לא במיוחד שמחתי לניצחון.
הזכרונות שעוברות מול עיניי מביאות לי רצון לקום ולברוח
אבל לאן??? אין לי מושג, לברוח נקודה.
העיקר לא להזכר לא להיות כאן ולזכור, מצידי להיות שם ולזכור אך לא כאן. לא מול ההשתקפות.
אך בשנית אומר לליבי שאין הבעתו אלא הבעתי
כי דמעות חמות ורצון לבכות זוהי הבעת הלב... אין מה לומר
אני כתבתי את הקטע הזה בעבר בעקבות חבר טוב שנפטר. אני מקווה שאהבתם.
עד כאן לפוסט הזה.
צ'או.
אדם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
