בערב של ב22 ביוני 1938, בדיוק לפני 72 שנה, נערך הקרב הכי חשוב במאה ה-20. באותו יום, רחובות ניו יורק היו ריקים. מעט האנשים שעוד היה בחוץ מיהרו להגיע לבית, או לפאב השכונתי. אנשים הקשיבו בחרדה ברדיו, קיוו לטוב אך ציפו לרע ביותר.
גם בברלין המצב יהיה דומה, כשצפייה ופחד מילאו את הרחובות. האירוע ההיסטורי שעמד להתרחש, גם היטלר לתת הוראה מיוחדת לבטל את העוצר באותו לילה. בכל העולם ידעו שהקרב שיתרחש באותו ערב לא יהיה עוד קרב רגיל, זה היה "הקרב על העולם".
בקרב הזה לא נלחמו צבאות. לא היו בו טנקים ספינות או מטוסים, אבל נלחמו בו שתי אידיאולוגיות מנוגדות. מצד אחד עמדה האידיאולוגיה הנאצית הגזענית שעלתה לשלטון בגרמניה לפני חמש שנים, ומצד השני עמדה הדמוקרטיה החופשית של ארה"ב, מייצגת את העולם החופשי והנאור.
כל אומה שלחה אדם אחד, שעל הכתפיים שלו יעמדו גורל האומה. מהצד הגרמני עמד הלוחם האימתני מקס שמלינג הנאצי, והצד שני ה"מפציץ החום", ג'ו לואיס האמריקאי. יותר נכון, האפרו-אמריקאי.
"הקרב על העולם" היה קרב אגרוף.
ג'ו לואיס מקס שמלינג (די מכוער)
הכל התחיל כשמלינג ניצח את לואיס בקרב שנערך בניהם 1936. זה היה ההפסד הראשון של לואיס בקריירה, ואחד הניצחונות המפתיעים בתולדות האגרוף. תוך רגע הפך שמלינג לסמל לאדם הארי האידיאלי. בחור ארי גבוה ומרשים שניצח את אלוף העולם האפרו- אמריקאי, ההוכחה המוחלטת לעליונותו של הגזע הארי על כל גזע אחר. לכולם היה ברור קרב נוסף בין השניים הוא רק שאלה של זמן. ארה"ב הייתה חייבת להחזיר לעצמה את כבודה האבוד, והגרמנים, שטופי אמונה באידיאולוגיה הנאצית, ידעו שניצחון נוסף יהיה ההוכחה הסופית לעולם כולו שתורת הגזע נכונה.
בסופו של דבר, הקרב על העולם נמשך בדיוק שתי דקות. נוק-אוטט מוחץ ל"מפיץ החום" בתחילת הסיבוב הראשון השאיר את שמלינג על הקרשים. העולם החופשי חגג את ניצחונה המוחץ הדמוקרטיה, בעוד שמלינג וגרמניה כולה נותרו מושפלים.
הניצחון של לואיס הפך אותו לגיבור לאומי, והוא זכה באהבת האומה כולה. לעומתו, שמלינג סולק ממעמדו כיקיר השלטון הנאצי, וכעונש על ההפסד, גויס לצבא הנאצי והוצב כחייל פשוט בחזית. זה היה סוף טוב קלאסי. הטובים ניצחו, הרעים הפסידו.
העולם ניצל*
(*נכון שזה לקח גם עוד מלחמת עולם, אבל אל תהרסו לי את הסוף ההוליוודי.)
("הקרב על העולם" אחרי שתי דקות)
אני רוצה להתוודות בפניכם בווידוי מרגש. אני אוהב את ערוץ אחד. נכון, אומנם מדובר בערוץ שהוא שילוב של בית אבות גריאטרי ומוזיאון טלוויזיוני פרהיסטורי.
אבל בגלל זה אני אוהב אותו.
בערך מגיל שש אני סובל מבעיה קשה של נוסטלגיה לדברים ישנים. למה בדיוק אני מתגעגע אין לי מושג. נראה לי שנולדתי כקשיש בן שמונים ואף אחד לא מוכן לספר לי.
אם כבר אני במצב רוח של קבוצת תמיכה, אז הנה וידוי נוסף. כשהייתי ילד, גיבורי-על היו הדבר האהוב עלי. אבל מידת ההערצה של לגיבור-על מעולם לא נקבעה ע"י הגיבור הטוב, אלא ע"י האויבים הרעים שלו. שלא תבינו לא נכון, תמיד הייתי בצד של הטובים. אבל תכלס, מה שהפך הגיבור למוצלח הייתה עד כמה הרעים נגדו באמת רעים. בגלל הג'וקר, באטמן תמיד נראה לי כמו הגיבור האולטימטיבי למרות שהוא בעיקר איש עשיר ומשועמם עם תחביב מוזר. לעומתו סופרמן הבלתי מנוצח נראה לי כמו ילד מגודל עם תחתונים מעל המכנסיים, בגלל שהוא נלחם באיש עסקים קירח בשם מקס לותר.
בדיוק בגלל וידוים 1 ו 2 (השפה מהבגרות בהיסטוריה אתמול) , "הקרב על העולם" היה בעיניי אירוע הספורט האולטימטיבי. הוא גם היה ישן ונוסטלגי, וגם מקס שמלינג נראה לי כמו הנבל הכי גדול בעולם. מתאגרף נאצי אכזרי וענקי, סמל כל הרוע ובאופן כללי אדם מכוער במיוחד.
ג'ו לואיס לעומת זאת, היה הגיבור האולטימטיבי.
"אני בדרך כלל לא אדם דתי אבל אם אתה שם למעלה, הצל אותי, סופרמן!"
הומר סימפסון
אבל עם הזמן, הבנתי שהקרב אולי שודר בשחור ולבן, אבל המציאות הייתה הרבה יותר מורכבת.
כי בסופו של דבר, גם מקס שמלינג וגם ג'ו לואיס היו רק דמויות. בובות בקרב בין שלטונות, שרצו שילדים כמוני יראו אותם כגיבורי על. לוחמים פטריוטים בלתי מנוצחים, שמוכנים למות למען המלחמה הצודקת של האומה. האמת הייתה די רחוקה מזה.
שמלינג לא היה נאצי. הוא מעולם לא הצטרף למפלגה הנאצית למרות כל הלחצים שהופעלו עליו, והוא התנגד לחלוטין לשלטון בארצו. כשהיטלר דרש ממנו לפטר את מאמנו היהודי, שמלינג סירב מולו באומץ. ואף יותר מכך, בליל הבדולח, החביא שמלינג שתי נערים יהודים במשך כמה ימים, ולאחר מכן עזר להם לברוח מגרמניה. השלטון הנאצי לא נישל את שמלינג ממעמדו בגלל שהוא הפסיד את הקרב, אלא כי לא הסכים לוותר על האנושיות שלו למען הדמות שנאצים ניסו ליצור ממנו.
גם לואיס זכה להערצת האומה האמריקאית כגיבור לאומי, אך לא בתור בן אדם. כאפרו-אמריקאי הוא עדיין לא יכל להתחתן אישה לבנה, שלא לדבר על זה שהוא עדיין ישב בצד האחורי של האוטובוס. הוא היה גיבור האומה, אבל מה לעשות, הוא גם היה שחור. אבל בניגוד לשמלינג, לואיס שתק על העוול שנעשה לו ולשאר האפרו-אמריקאים, ומילא היטב את התפקיד הגיבור שציפו ממנו.
אחרי הפרישה מאגרוף, לואיס התמכר לסמים. ברגע אחד, המיתוס של ג'ו לואיס קרס.
אם עד אז הצליחה אמריקה איכשהו להתעלם מצבע עורו, פתאום הוא הפך ברגע מגיבור לעוד "כושי מסומם". אמריקה כולה התנערה מלואיס ברגעיו הקשים, והוא נזרק לכלבים.
רק בן אדם אחד עדיין ניסה לעזור לו. מקס שמלינג.
שמלינג היה היחיד שעדיין נותר מלא הערכה למי שהיה המתאגרף הטוב בעולם, בלי קשר לצבע עורו. הוא דאג לשלוח ללואיס ולמשפחתו תמיכה כספית מדי חודש. כשלואיס נפטר, שמלינג היה זה ששילם בעצמו על הוצאות הקבורה. אותו אדם שחשבתי שהוא הנבל הגדול ביותר בעולם, התגלה כהפך המוחלט ממה שניסו ליצר ממנו.
הוא סיכן את חייו שלו בשביל בערכים שהוא מאמין בהם, ורוב חייו נלחם למען הצדק האנושי.
מקס שמלינג לא היה גיבור, הוא פשוט היה אדם.
"פרות קדושות עושות את ההמבורגרים הטובים ביותר".
אם יש משהו שהקרב הזה ממחיש יותר מכל, זה כמה אנחנו אוהבים ליצור מיתוסים, ואיך אנחנו מפחדים לנפץ אותם, כי אז נצטרך להתמודד עם המציאות שמסתתרת מאחוריהם.
כנראה בגלל זה אהבתי כילד גיבורי על ותוכניות ישנות. כי רק בעולם מצויר או בארכיון ישן מיתוסים יכולים להתקיים לנצח.
אדם חכם (רז דנאי צוות שרון) פעם אמר שהבעיה במיתוסים מתחילה שהאדם או המושג שעליו נבנה המיתוס כבר לא תואם אותו. ניקח לדוגמא את לואיס. כל עוד הוא היה המתאגרף הכי טוב בעולם, שבעיות הסמים שלו נשמרות בסוד, היה אפשר ליצור ממנו מיתוס של גיבור על. ברגע שהוא הפך לעייף זקן ומכור לסמים, הוא כבר לא תאם את המיתוס.
את מה אנחנו עושים כשיש פער בין האדם למיתוס?
זה פשוט.
עושים הכל לנתק בין האדם במציאות למיתוס. קוברים את האדם, ומשמרים את המיתוס.
את ג'ו לואיס האדם האמיתי והמבוגר העלימו מהמצלמות, אבל הקרבות של ג'ו לואיס הגיבור עדיין משדרים כל שנה ב22 ביוני.
המיתוס הזה לעזר לאמריקאים להרגיש בצד של הטובים, עיוור אותם לחלוטין לעובדה שהם היו אומה גזענית בה אפרו-אמריקאים עדיין היו אזרחים סוג ח'.
גם היום אנחנו יוצרים מיתוסים כדי להימנע מהמציאות. מנהיגי המדינה דואגים להכריז כמעט מעל כל דוכן נואמים שחובה לדאוג ששואת העם היהודי לא תחזור, כאילו מדובר אירוע רחוק שתלוש מהמציאות. כי מה לעשות שאותה הכרזה גרנדיוזית משמרת את המיתוס הרבה יותר טוב מלדאוג לאותם ניצולי שואה שעדיין חיים ושבקושי גומרים את החודש.
"במציאות של היום, גם סופרמן לוקח מחיר מופקע על שירותי הצלה"
לא יודע מה איתכם, אבל אני אישית עדיין אוהב גיבורי על, כל עוד זה במינון הנכון. (כנ"ל לגבי ערוץ אחד. אם כי "פסוקו של יום" עדיין שולט!@!@!) אני חושב שאם בני אדם בונים לעצמם מיתוסים כבר אלפי שנים, כנראה יש לזה סיבה טובה. פשוט צריך לבדוק מידי פעם אם מאחורי צילו של המיתוס, לא מסתתרת מציאות שאנחנו מפחדים להתמודד איתה.
לקטעים נוספים http://www.lead.org.il/blog.php?blogID=94
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: