אז זהו, אם לא יהיה לי פרץ יצירותיות היום, זה אומר שזה הפוסט האחרון שאני כותבת כשאני בת 14. עכשיו 14 נשמע לי כל כך קטן... מאחור. אני לא מאמינה שמחרתיים יש לי יומולדת, לא הייתי מוכנה לזה. ועוד רחוק מהבית... כנראה שהכל רומז לי שאני לא אמורה להישאר בבית עוד הרבה זמן. כבר הרבה ימי הולדת יצאו לי בטיולים (12 בחרמון, למשל). אז יש לי יומולדת.... מוזר.
יש לי שריטה, סביר להניח שלא להרבה יש אותה, כי שריטות בדרך כלל לא נפוצות. אם אני במקרה שמה לב שהשעה בשעון היא דקה לפני שעה מיוחדת ( 10:10 ,22:22, 13:13 וכו') אני מפסיקה לעשות את מה שאני עושה, ומחכה. מחכה שיתחלף. לפעמים אני מגיעה לזה כמה שניות לפני שמתחלף, ואז לא קורה כלום. אבל אם שמתי לב שנייה אחרי שהשעון התחלף ל"דקה שלפני", אז יש לי דקת דומייה. אני לא ממש זזה, אני לא ממש מדברת. פשוט מחכה.
זה קרה לי לפני כמה ימים. השעה הייתה 23:22. חיכיתי. הרבה זמן. ובזמן הזה נוצר אצלי מן מתח כזה. מתח של ציפייה, אבל גם של עצבים. רציתי שזה יגמר כבר, הדבר המעיק הזה. פעם, עד לפני כמה זמן, ברגע שהשעה התחלפה ל"שעה מיוחדת", הרגשתי הקלה כזאת. הפעם זה לא קרה. פשוט המשכתי כרגיל. שום שמחה, שום הקלה. זה בטח נשמע ממש ווירדו, אבל זה עשה לי משהו, זה שזה לא הזיז לי. אני הופכת להיות אדישה יותר? אני לא מבינה מה קרה. זה לא צריך להיות ככה. ולמרות שזה נשמע פלצני, אני חושבת שזה אומר משהו. אולי גם את המתחים האמיתיים בחיים שלי אני לא יודעת לשחרר, ובגלל זה אני מגיעה למצבים שאני מגיעה אליהם (...לא אמרתי אז אל תשאלו). אני בטח צריכה למצוא דרך לפרוק דברים.
יום אחרי זה השעון הפסיק להאיר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Xx..michelle..xX